עולם התרבות הישראלי מתעטף הבוקר (חמישי) באבל עם דבר פטירתה של המשוררת, הפזמונאית והסופרת צרויה להב בגיל 74. להב, מהיוצרות המשמעותיות והמוערכות ביותר במוזיקה הישראלית, הלכה לעולמה לאחר מאבק קצר וקשה במחלה.
בנה, המוזיקאי יונתן אלבלק, בישר על פטירתה בכאב: "אמא שלי האהובה והיפה נאספה אל האינסוף אחרי מאבק במחלה הארורה. היא הייתה אישה מיוחדת, חכמה, טהורת לב ואוהבת חיים".
מהלהקה של ברוס ספרינגסטין ועד "תמוז"
מסלול חייה של להב היה יוצא דופן. בראשית שנות ה-70, בעת שחיה בארה"ב עם בעלה דאז, המפיק לואי להב, היא ניגנה בכינור ושרה בלהקת הליווי של ברוס ספרינגסטין (תחת הכינוי "סוקי") ואף השתתפה באלבומיו המיתולוגיים. עם חזרתה לישראל בשנת 1975, השתלבה בסצנת הרוק המקומית וניגנה באלבומה היחיד של להקת "תמוז".
לאורך השנים נעה להב בין עולמות המשחק והנגינה, הייתה חברה בלהקת "הברירה הטבעית", אך את חותמה העמוק ביותר השאירה ככותבת טקסטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הלאומי.
"ימי התום", "פרח" ו"רומיאו": המורשת המוזיקלית
להב חתומה על שורה ארוכה של להיטי ענק שעיצבו את המוזיקה הישראלית בשנות ה-80 וה-90. בין היתר כתבה את "ימי התום", "שרה ברחובות" ו"לאלף נמר" עבור ריטה, את "על הגשר הישן" לרמי קלינשטיין, "דרך המשי" ליהודית רביץ ו"אף אחת" למירי מסיקה.
אחד משיריה המטלטלים ביותר הוא "פרח", המזוהה עם הביצועים של יהודה פוליקר וגידי גוב, שיר שהפך להמנון בימי זיכרון. בשנת 2011 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לזמר העברי, ורק בשנה האחרונה הוענק לה פרס אריק איינשטיין.
סופרת מוערכת וכלת עיטור אנדרסן
לצד פועלה המוזיקלי, להב הייתה סופרת מוערכת שנגעה בנושאים לאומיים ואישיים. ספרה הראשון, "כפכפי העץ של אנדרה", שעסק בנושא השואה, זכה להצלחה כבירה וזיכה אותה בעיטור אנדרסן הבינלאומי ובפרס יד ושם.
חייה האישיים ידעו גם טרגדיה קשה, כאשר בתה היחידה מנישואיה ללואי להב, טל, נהרגה בתאונה בארה"ב בגיל שלוש וחצי בלבד. למרות האובדן, המשיכה להב ליצור ולכתוב ברגישות יוצאת דופן עד ימיה האחרונים, כשהיא משאירה אחריה מורשת תרבותית עשירה שתלווה את ישראל עוד שנים רבות.
תגובות