הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: מרט פרחומובסקי על "תל אביב"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי/ת על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט נולד בשנת 2019 ממפגש בין החלטה מקצועית, הזדמנות פרקטית ונסיבות חיים אישיות. בפן המקצועי, אחרי כמה וכמה תסריטים "גדולים" שפיתחתי ונתקעו בשלבים שונים במערכת התמיכה של קרנות הקולנוע, החלטתי שאני חייב כך או אחרת לביים סרט באורך מלא לפני שאני הופך להיות בן 40. ההזדמנות הפרקטית הייתה שבדיוק הצטברו לי 50 אלף שקל בחשבון הבנק, שהרווחתי מניהול ההקמה של הפלטפורמה הדיגיטלית עבור הארכיון הישראלי לסרטים, ויכולתי להשקיע אותם ביצירה. נסיבות החיים היו שעמדתי להיפרד ממי שהייתה בת הזוג שלי אחרי 15 שנה, ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי צורך לעבד את הפרידה הזאת ובעצם לסכם באופן מאוד אישי וחשוף את התקופה שלי כאמן צעיר, אידיאליסט ודי עני בתל אביב.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

אחד הדברים המעניינים בעבודה על התסריט של "תל אביב" הוא שאני לא ממש זוכר כמה זמן בדיוק זה לקח. אני זוכר שכמה חודשים לפני כן כתבתי מתווה די כללי, ואז באפריל, סמוך ליום ההולדת ה-39 שלי, ישבתי וכתבתי את התסריט מתוך התפרצות רגשית די רציפה. באמת לא זוכר שום דבר מתהליך הכתיבה עצמו. זה היה כמו טראנס. מניח שזה לקח כמה ימים, ו-90 אחוז מהתסריט לא השתנה עד הצילומים.
סינמה שו"ת 14: פבלו אוטין על זהות ישראלית וביקורת קולנוע

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

מלכתחילה כתבתי תסריט במטרה להפיק אותו כפרויקט עצמאי דל תקציב, לכן אפילו לא ניסיתי להגיש אותו לקרנות ויש התחלתי לתכנן את ההפקה. רק בדיעבד קיבלתי תקציב השלמת הפקה מקרן רבינוביץ', שאיפשר לי להשקיע בעיצוב פסקול ותמונה. היו לי כאמור 50 אלף שקל שכבר תכננתי להשקיע, בנוסף עשיתי קמפיין מימון המונים בהדסטארט וגייסתי עוד 25 אלף. כך שכל עלות ההפקה של "תל אביב" עד שלב העריכה הייתה 75 אלף שקלים. האתגר היה להוציא מהמינימום הזה מקסימום תוצאה, וכאן עזר לי מאוד הנסיון ההפקתי והיזמי המגוון שלי במגוון פרויקטים תרבותיים שעשיתי לאורך השנים, ואולי במיוחד העבודה שלי כעוזר במאי של מנחם גולן הענק ב"ימים של אהבה". ציירתי סטוריבורד של כל הסרט והייתי מאוד מתוכנן לגבי מה שצריך לצלם. בעזרתה של המפיקה השותפה שלי שירי לוטן, יצרנו תוכנית צילומים מאוד שאפתנית, שבמסגרתה במהלך 7 ימים בלבד צילמנו ביותר מ20 אתרי צילום. היינו כל הזמן בתנועה וניצלנו כל מעבר כדי לצלם עוד סצנות. אמנם לא הייתי מתנגד לעוד טייקים ותאורה יותר טובה בחלק מהמקומות, אבל בסך הכל התכנון עבד מצוין וסיימנו את כל הצילומים שתכננו, ללא השלמות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

ברור שבסרט כל כך אישי, שבו הדמויות מבוססות במידה רבה עליי ועל זוגתי לשעבר, התהליך עם השחקנים הוא מאוד מיוחד ואינטימי. גם את יותם גוטל וגם את מיטל נר ליהקתי באופן אינטואיטיבי לגמרי, בלי לעשות אודישנים ובלי להתלבט יותר מדי, אחרי שראיתי אותם בהצגות. עשינו תהליך חזרות, שהמטרה שלו הייתה להכניס את הדמויות האלו לתוך הגוף שלהם, וזה עבד ממש יפה. שניהם סיפקו את הסחורה בכל סצנה מחדש, למרות שלרוב לא היה לנו זמן לצלם כל שוט יותר מפעמיים. היה משהו מייסר בעבודה איתם, כנראה חלק מהתהליך התרפויטי שהייתי חייב לעבור בסרט הזה, כי שניהם היו מאוד אינדיבידואליסטים ודעתנים והיו פה ושם קונפליקטים, אבל בדיעבד אני חושב שהליהוק שלהם היה נס גלוי, ואני לא יכול לדמיין אף אחד אחר עושה את התפקידים האלה. במיטל גם ממש התאהבתי במהלך העבודה, שזה גם כנראה היה תנאי בלתי נמנע כדי שאוכל לביים את הסרט הזה כראוי.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

מכיוון שהובלתי לפני כן די הרבה הפקות בתיאטרון, וגם פרויקטים הפקתיים גדולים ומורכבים, לא רק שלא הרגשתי מוזר להיות בעמדה כזאת, אלא ממש הופתעתי שלא הצלחתי להגיע למעמד הזה לפני כן. במקרה הזה גם הצוות היה מאוד קטן, לא שונה ממה שהייתי רגיל אליו מחדרי חזרות של תיאטרון. מה שכן, האתגרים בסרט עצמאי דל תקציב כמו "תל אביב" הם יותר בהחזקת הצוות העייף, שנאלץ להיות כל הזמן בריכוז ובמאמץ, מבלי להיות מתוגמל כראוי. היה הרבה מתח בימי הצילום האלה, עם כמה רגעי שבירה של ממש, אבל בדיעבד זאת זכורה לי כחוויה ממש טובה, שהשאירה טעם של עוד.

מרט פרחומובסקיצילום: יוסי צבקר

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

אחת התכונות המוזרות והבריאות שיש לי בתור יוצר היא שרוב היצירות שאני עושה מצליחות להפתיע אותי לטובה לעומת הציפייה המוקדמת שלי. אני חושב שזה קשור במיוחד לפער בין החזון של היצירה כשהוא רק ביני לביני, לאופן שבו היצירה מתפתחת כשעוד אנשים מצטרפים לתמונה ומכניסים את הנשמה שלהם פנימה. ככה זה היה גם ב"תל אביב". אני זוכר למשל שממש הופתעתי לטובה מכמה שהסרט נראה טוב בזכות העבודה של הצלמת המחוננת הלן יאנובסקי, עם קצת עזרה של ברונה דורון המדהימה, אחת ממעצבות התלבושות הגדולות בקולנוע הישראלי והמעצב האמנותי האהוב פבל קרלין, שעבדתי איתו הרבה בתיאטרון. גם עבודת השחקנים ממש הקסימה אותי. אגב, עוד אחד מהיתרונות שהיו לי בהפקה הזאת זה שיכולתי לערוך בעצמי את גרסת העריכה הראשונה של הסרט ולא הייתי צריך לשלם בשלב ראשון לעורך, ורק אחר כך הכנסתי לעבודה את אורי בירגר הנהדר, שעשה מקצה שיפורים וממש שדרג את הסרט.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זה מתחיל ממפח נפש די גדול, כי "תל אביב" היה אמור להיות מוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה היוקרתי בניו יורק. במשך חצי שנה הייתי בהתכתבויות עם המנהל האמנותי פרדריק בוייר, שממש אהב את הסרט, אבל שלושה שבועות לפני הפסטיבל הם החליטו לחתוך בחצי את התוכנית הבינלאומית בגלל מגבלות קורונה, ואנחנו נשארנו בחוץ. בסוף, הבכורה התקיימה בפסטיבל חיפה ב-2021, וזאת הייתה חוויה ממש מדהימה עבורי. זה גם היה ניצחון קטן, כי עשר שנים לפני כן ייסדתי בפסטיבל יחד עם אלעד פלג את "פרינג'ידר", תחרות לקולנוע עצמאי ישראלי, שחלק מהצורך בה נבע מהעובדה שהפסטיבל מיעט לקבל סרטים עצמאיים לתחרות המרכזית. להקרין את הסרט הקטן שלי באולם של 250 מקומות, כאשר כל הכרטיסים נמכרו כבר יום לפני כן, הייתה באמת חוויה חוץ גופית. העובדה שבסוף גם זכינו בפרס סרט הביכורים – זה בכלל היה בגדר נס גלוי.
סינמה שו״ת פרק 29: שני קיניסו על קולנוע שנוצר מתוך טראומה

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

גם במקרה הזה יש לי מפח נפש קטן, כי אורי קליין ז"ל, המבקר המיתולוגי של עיתון הארץ, ראה את "תל אביב" כמה ימים לפני מותו והיה אמור לכתוב עליו, אבל לא הספיק. עד היום אני לא יודע מה חשב על הסרט, לטוב ולרע. מבחינת תגובות, הופתעתי שהרבה אנשים התקשו להתמודד עם הדילוג הסגנוני של הסרט בין שני פורמטים של פריים – רחב ומרובע – שמשמשים אותי כדי לומר משהו על העולם הרגשי של הדמות הראשי וההתפתחות שלו במהלך הסרט. זה אמצעי מבע שאמנם לא היה מאוד מקובל כש"תל אביב" יצא, אבל ווס אנדרסון כבר ממש עשה את זה ב"מלון גרנד בודפשט" ובעוד סרטים אחרי כן, ומאז ראינו את זה בעוד הרבה מקומות, כמו למשל ב"הכל בכל מקום בבת אחת" ו"אופנהיימר" זוכי האוסקר, בסדרה "המנדלוריאן" וממש לאחרונה אפילו בעונה החדשה של "זגורי אימפריה". זה באמת נראה לי מאוד מתבקש. עדיין, משום מה הרבה צופים תפסו את הבחירה הזאת בתור איזה מעשה אוונגרדי קיצוני או סתם גחמה פלצנית, אולי כי מסרטים ישראליים מצפים לשמרנות סגנונית. רוצה לקוות שאת מי שיצפה בסרט היום, זה כבר פחות יבלבל.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

מבחינתי הסרט הזה הוא באמת סיכום של עצמי ושל התקופה המסוימת הזאת בחיים שלי – של חיים בתל אביב בתור אמן אידיאליסט צעיר ועני, לפני המעבר לפאזה של משפחה וילדים. במקרה שלי הרגשתי שהעולם החווייתי והרגשי שלי, ואולי של עוד הרבה אנשים מהסביבה שלי, קשורים קשר מאוד הדוק לגאוגרפיה התל אביבית, לשילובים בין חום לניכור שהעיר מזמנת, ליוקר המחיה. לכן יש בסרט מתח בין השם, שכאילו מתעתד להיות הסרט האולטימטיבי על העיר, לבין המהות שלו כיצירה מאוד אישית וסובייקטיבית.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

"תל אביב" העניק לי הרבה ביטחון, כי הוא נעשה באמת בתקציב מאוד נמוך ותנאי הפקה קשים, ועדיין הצליח להגיע להישגים – גם לזכות בפרסים וגם לקבל תפוצה משמעותית בקרב הקהל. הוא גם הפתיע אותי בעצם היותו סרט כל-כך ריאליסטי וחשוף, אחרי שנים שבהם התסריטים שכתבתי נעו בין סרטי ז'אנר מסוגננים וסרטים היסטוריים שאפתניים. מצד אחד אני מקווה שהסרט השני שלי כן יהיה פרויקט יותר "תעשייתי" וגדול, כמו שתמיד רציתי, אבל מצד שני יש בי געגוע לעשייה העצמאית וההתאבדותית של "תל אביב", ולא מן הנמנע שעוד אחזור אליה. אולי בסרט המשך.