אני מבין למה אנשים מחפשים מצלמות בכל מקום. עוד מילדות המבוגרים הרגילו אותנו לדעת להודיע ולהיוודע את המסר הבא: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין".
אולי בגלל זה כל הילדים, ובמיוחד הילדים הדתיים, מרגישים כאילו הם בהפקה בלתי נגמרת של "האח-הגדול" וכל מה שהם עושים נצפה מחדר בקרה נסתר, ופעם בשנה העורך הראשי (הקב"ה) עובר על החומר ומזמן אותם לחדר גדול (ביהכנ"ס) כדי להעמידם לדין על כל מה שעשו כל יום משנה שעברה.
והכל מתויק בתיקיות ומתועד במצלמות ולא נותר להם אלא להודות: אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי.. " וזה ממש לא יופי!
אך ככל שהאדם מתבגר ומבין שהמצלמות הגלויות מחפשות בעיקר להאיר צדדים לא הכי בהירים באישיותו, ורוב האנשים מעדיפים להתחמק מהן ולחיות את חייהם בשקט. אני לא.
20 שניות התהילה - ראו אותי ברחוב סומסום
כשהייתי בן שש זכיתי לקחת חלק בחוויה מכוננת ומשנה חיים:
כילד תל-אביבי דתי לאומי צעיר שבסתר ליבו חלם יום אחד לא רק לטייל לירושלים לחגיגת קבלת הסידור או ביום הירושלמי השנתי אלא גם לגור בה (וכך באמת זכיתי לעשות מגיל 15 ועד היום), נבחרתי בלי שנשאלתי ובהסכמה מההורים להשתתף בשני פרקים של תכנית הילדים הבינלאומית "רחוב סומסום" בגרסתה הישראלית הראשונה (שכל מה שבה אחריה היה לדעתי האישית פחות טוב מהמקור של ביג בירד).
התרגשתי מאד להגיע בפעם הראשונה בחיי לרחוב שעד אז היה קיים רק על מסך הטלוויזיה שלי, אך כגודל הציפיות - כך גודל האכזבה. התברר שזה לא רחוב - אלא אולפן טלוויזיה גדול ודי מאיים, לא חי שם קיפוד אמיתי במערה - אלא שחקנית מוצלחת בשם שרי צוריאל בבובה ענקית עם נעלי בית חומות בגודל שתי סירות.
אין באמת יצור כזה מוישה אופניק - אלא שחקן ישראלי מצרפת בשם ז'יל בן דוד שמחזיק בובה על היד בתוך אוטו חיפושית-זבל טרנטה (שדווקא היא הייתה אמיתית לגמרי), וברחוב יש מדרגות שמובילה לדלת ביתה של מיקי (השחקנית מיקי קם) - אבל בימים שהיא לא מצטלמת אין מעבר לזה כלום ואתה נופל על הפנים לחלל האולפן הריק שאינו המערה של קיפי.
שוד ושבר! תיאוריית אבדן הילדות של ניל פוסטמן עובדת!
גבי עמרני קיבל פרס ישראל על ששיחק לצידי
שני הפרקים בהם השתתפתי היו נחמדים למדי כי לא הייתי צריך לשחק דמות אלא את עצמי. בפרק הראשון בו ילדי רחוב סומסום שמעו ממוישה אופניק סיפור על שלוש הבקשות והדייסה - כשבעצם מי שסיפרה אותו הייתה השחקנית הנהדרת יונה עטרי ז"ל (כמובן לפני שהייתה זיכרונה לברכה), ואני הייתי הילד היחיד שאמר משהו בלי ללמוד שורות בעל-פה והייתה לי הרגשה שקצת עצבנתי את הבמאי אבל יצאתי מהאולפן על עננים מרוב אושר
בפרק השני הבאתי למסיבה של דברים שאוכלים ומתחילים באות ב' בננה ובקבוק ומשתתפיה היו קיפי וגבי עמרני שלאחרונה זכה בפרס מפעל חיים על תרומתו לקולנוע הישראלי בגיל 90 - אבל אני חושב שמגיע לו פרס על ששיחק איתי.
הבעיה היא שזיכרון הילדות המתוק הזה לא נשמר ותויק במקום בולט למעט בזיכרוני ובמעמקי ארכיון האינטרנט - ובניגוד למה שהירושלמי האמיתי בודק בכל בוקר חורפי קיצוני - השלג הקל שירד ונתפס על הקרקע - אני לא נתפסתי לדורות בעדשת המצלמה וכשבגרתי החלפתי את "הקריירה הטלוויזיונית" הקצרה בקריירה רדיופונית ארוכה.
5 תובנות מרחוב סומסום
ולמה אני מספר לכם את כל זה? (אתם בטח שואלים את זה כבר כמה דקות אבל רק עכשיו נשטפתי חזרה מגלי הנוסטלגיה כדי לענות):
א. כדי שתבינו למה ילדים קטנים צריכים תשומת לב גדולה.
ב. כדי להפריך מיתוסים ישנים ולא נכונים לפיהם דוס עם כיפה גדולה לא יכול להיות בהפקת טלוויזיה "חילונית" (שבטח לא דואגת לו לאוכל כשר ועוד שטויות כאלה - אך במקרה הזה נותנת לילד בן 6 לנפח בלון שיתפוצץ לו בפנים רגע לפני הצילום, וגם נאלצת לפנות אותו מהאולפן באמבולנס אחרי שפתח את הסנטר באשמתו).
ג. כדי להתריע בפני המצטלמים שבעידן העריכות החכמות וזכויות היוצרים לא כל מה שמצטלם בעבר יהיה זמין ומתועד בהווה ובעתיד.
ד. יש לי טור חדש בסרוגים והרבה מה לכתוב.
ה. כל התשובות נכונות (חוץ מהתשובה הזאת)
אני יורד למקלט בלי שיצלמו אותי
האמת שהסיבה העיקרית לכך שכתבתי על היתפסות במצלמה היא המלחמה. כי בניגוד לתושבי המרכז שיורדים באזעקות לחניון הבימה ומנופפים לשלום לקרוביהם כשחלקם מציגים תמונות, כרזות, משקפיים לבנות וחולצות אפורות - אני יורד למקלט הביתי בלי שאף אחד מצלם אותי וזו חובתי וזכותי וכשאני בפיג'מה אין שום סיבה שמישהו אחר יראה אותי.
אז ליבי ומחשבתי וכל תמיכתי נתונות לתושבי המרכז שסובלים הרבה יותר מאזעקות וטילים מאשר אחיהם תושבי ירושלים, אבל כשיש רק תשעים שניות להתמגן אין צורך להתעכב מול מצלמות בקרבת הרחוב ולהרגיש לרגע כמו לוסי בשמי היהלומים, שלמרבה הצער במקרה דנן מדובר בפצצונות מתפזרות ומסכנות חיים.
כי אחרי ככלות הקול והתמונה אנחנו עם אחד עם שיר אחד ועוד יותר - ואנחנו והמצלמה לעולם נשאר.
==
אריאל שרפר הוא מגיש הפודקאסט "אויבער חוכמעס" על החוכמה היהודית. הפרק הראשון יעלה בחול המודע פסח.
תגובות