התמונות המרגשות של חיילי צה"ל עומדים ושרים את "התקווה" מסביב לארונו של רן גואילי, החלל האחרון שנותר בעזה, מרגשות עד דמעות. המעגלים נסגרים. הסיוט שהחל בבוקר שמחת תורה, הולך ונסגר אט־אט.

אני חוזר במחשבותיי לאותו הלילה שבו הגעתי לשער בסיס "שורה", בסיס שעד אז איש כמעט לא הכיר את שמו. הגעתי לשם כדי להיות אחראי מטעם פיקוד העורף על מרכז המשפחות שהוקם בכניסה. משפחות משפחות, שמות של נעדרים וחללים. איך בכלל אפשר היה להכיל, למנות ולספור את כולם? בשליחות של האומה כולה חברו יחדיו משרדי הממשלה, משטרת ישראל, משרד הבריאות, משרד הדתות וצה"ל למשימה אחת קדושה: זיהוי כל הנעדרים והחללים והבאתם לקבורה.

כעת, כשארונו של רן מובל בשיירה, ההתרגשות של אומה שלמה פורצת. האמירה מהדהדת: "אין יותר חטופים בעזה", "אין יותר נעדרים שלא זוהו", "אין יותר חללים שלא הובאו לקבורה". דמעות של עצב ואושר מתערבבות אלו באלו.

בפרשת השבוע, "בשלח", לאחר שעבוד מצרים, לאחר גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכו" ולאחר עבודת הפרך – עם ישראל יוצא ממצרים. העם נמצא במעמד מרגש של שירת הים, שיא של התרוממות הרוח. בסיומה, עולה התקווה הגדולה: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְדָּשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". הבקשה הגדולה של עם ישראל היא לשבת בשלווה על מקומו בארץ ישראל, בתפילה להקמת בית הבחירה – בית של שלום, אחווה ותפילה לכל העמים. אנו מצפים בכל יום ויום לזכות ולראות בשוב ה' את ציון. אך הציפייה דורשת מאיתנו גם להתבונן מדי פעם ולראות מה מעכב אותנו; מהם הדברים שמונעים מאיתנו להגיע אל המנוחה והנחלה.

כאשר בורא עולם שולח את נתן הנביא לדוד המלך, הוא מבשר לו כי לא הוא יבנה את בית המקדש, אך מגדיר מתי הבית ייבנה: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד; וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה". אני מנתח את השלבים: עם ישראל ישב בארץ ישראל ויהיה נטוע באדמה – זה ברור. שבני עולה, האויבים שלנו, יפסיקו להציק ולפגוע בנו בטרור – גם זה ברור. אך אז אני מנסה להבין מה הכוונה "וְלֹא יִרְגַּז". מי לא ירגז? האויבים? אנחנו?

מיד קופצים לראשי דבריו של יוסף לאחיו. אחרי שהם בוכים זה על כתפי זה, אחרי דמעות ההתרגשות של האיחוד, אחרי שהם הבינו שטעו ומבקשים סליחה מיוסף על מכירתו ועל צער האב – יוסף נפרד מהם באמירה פשוטה אך נוקבת: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

יוסף אומר להם: בבקשה, עברנו את המשבר. נכון, הייתה בינינו קנאה ותחרות, הייתה לעיתים שנאה, הגענו כמעט לשפיכות דמים. תראו לאן הגענו עם המלחמה בתוך המשפחה. כעת, ברגעים המאושרים שבהם המשפחה התאחדה סוף סוף ואבא הזקן שלנו עדיין בחיים – בואו ניתן לו קצת נחת אחרי כל כך הרבה כאב וסבל. בחזרה שלכם הביתה, בדרך הארוכה, בבקשה אל תסגרו חשבונות. אל תריבו, אל תחפשו עכשיו אשמים. הרי כבר הודיתם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ". כולנו היינו אשמים, כולנו לוקחים אחריות. אבל אם עכשיו תתחילו לריב מי אשם יותר, אם עכשיו יתחיל ה"רוגז" – לא למדנו כלום ולא הפקנו לקחים.

אני מביט בתמונות של החיילים בוכים ומתרגשים סביב הארון של רן, אני רואה את האושר, האחווה והאחדות. איזו אומה נפלאה, שדורשת להביא את אחרון חלליה לקבורה. ברגעים אלו, אולי נלמד מיוסף ומדברי ה' לנתן הנביא. אולי נחדד לכולנו את הציווי "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". עברנו שנתיים של מלחמה, שילמנו מחיר כבד מנשוא. אולי הגיע הרגע להביט אחד אל רעהו בעין טובה, ובמקום לעסוק כל כך הרבה ב"חסד של אמת" (טיפול במתים), הגיע הזמן לפסק זמן שבו נעשה "חסד באמת" עם החיים – איש לרעהו, גם אם איננו חושבים אותה הדבר.

ניקח זמן, ניתן לפצעים להגליד ולנפש האומה העייפה והרצוצה לנוח. מתוך חסד הדדי, נצליח יחד ללמוד, להפיק לקחים ולצמוח. סגרנו מעגל. הסיכה ירדה והתמונה של רן ירדה משער ביתי. המשימה שהחלה אי שם במוצאי שמחת תורה – להביא את כולם לקבורה – צלחה. עכשיו נקדש את החיים ונמצא את הדרך הסלולה לאחדות האומה.

=======

צור לוי הוא ראש המכינה הקד"צ טכנולוגי אמית גור אריה ברחובות