בעוד שדרני הטלוויזיה הממלכתית בטהרן מתמוגגים מנחת ומסבירים לעולם המוסלמי למה ערב הסעודית או איחוד האמירויות הן "בובות על חוט" של המערב, המציאות בשטח מספרת סיפור הפוך לגמרי. איראן מתגאה בכך שהיא מפתחת את הטילים והכטב"מים שלה בעצמה, כביכול כדי לשמור על "חופש פעולה" לנקום בישראל, אך הפער בין הדימוי המאיים לבין המציאות בשטח מעולם לא היה תהומי יותר.

הפסיכולוגיה של הדיקטטור

ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור פשוט: משטרים שצועקים הכי חזק הם בדרך כלל אלו שרועדים הכי הרבה מתחת לפני השטח. הרהב האיראני על "תקיפה ישירה" ועל יכולות ייצור עצמיות נועד לצריכה פנימית ולצרכי הרתעה פסיכולוגית, אך המבחן האמיתי הוא לא מה אומר הקריין בטלוויזיה, אלא איפה נמצא מקבל ההחלטות.

העובדה שעלי ח'אמנאי, "המנהיג העליון", בילה את התקופה האחרונה בבונקרים מבוצרים ובמחתרת, היא לא רק צעד טקטי של "זהירות מונעת". זוהי הודאה בשתיקה שהביטחון העצמי המופגן כלפי חוץ לא מחלחל עד לקומות התחתונות של השלטון. המשטר האיראני מבין היטב שבעימות ישיר מול העוצמה האמריקאית, כל הטילים והכטב"מים שיוצרו בבתי מלאכה מקומיים לא יעמדו במבחן התוצאה.

מדוע הפעם זה מרגיש אחרת? כי האייתוללות מבינים שהם מתקרבים לקו אדום שאין ממנו חזרה. במשך שנים איראן נהנתה מהיסוס מערבי, אך כשהאיומים הופכים לישירים והפרוקסים (שלוחי הטרור) שלה מתחילים לאבד נכסים אסטרטגיים, המשטר נדחק לפינה.

הזלזול האיראני במדינות המפרץ "התלויות בוושינגטון" הוא למעשה קנאה במסווה של התנשאות. בעוד המדינות הללו בנו כלכלה משגשגת וקשרים בינלאומיים הדוקים, איראן השקיעה את כל הונה בברזלים מעופפים שנועדו להגן על הישרדותו של משטר דתי קיצוני. עכשיו, כשהבלוף עומד למבחן, הם מבינים שחופש פעולה הוא חרב פיפיות: כשאתה פועל לבד, אתה גם נשאר לבד מול עוצמה גדולה בהרבה.

סוף עידן האיומים?

האם תהיה תקיפה אמריקאית? השאלה הזו תלויה במידה רבה ביכולת של המערב לקרוא את המפה נכון. הירידה של ח'אמנאי לבונקר היא הסימן הברור ביותר לכך שהמשטר מבין שהמשוואה השתנתה. הם יודעים שביום שבו ארצות הברית תחליט להסיר את הכפפות, "הייצור העצמי" של טהראן יתגלה כמשענת קנה רצוץ.

חומר למחשבה: ככל שהאיומים בטלוויזיה הופכים לקיצוניים יותר, כך עולה הסיכוי שהמשטר בטהרן מבין שקיצו קרב. הבלוף האיראני נמצא על סף פיצוץ, והפעם – גם הבונקר העמוק ביותר עלול לא להספיק.