סינמה שו״ת פרק 29: שני קיניסו על קולנוע שנוצר מתוך טראומה

בפרק 29 של סינמה שו״ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את חוקר ומבקר הקולנוע שני קיניסו לשיחה ארוכה שנעה בין מחשבה תיאורטית לחוויה אישית, בין היסטוריה של הקולנוע הישראלי למציאות של השבעה באוקטובר, ובין אהבה גדולה לקולנוע לבין ספק עמוק בשאלה מה בכלל אפשר לעשות עם המדיום הזה אחרי שבר כזה.

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים – לחצו כאן

קיניסו, שכותב בכתב העת תקריב ובאוף סקרין, מגיש את הפודקאסט טראשטוק ומעורב בפרויקט הקולנוע הבלתי נתפס, פותח בהסבר על הטקסט שכתב בדצמבר 2023 תחת הכותרת "למען קולנוע בלתי נתפס". נקודת המוצא שלו היא ניתוח שוט הפתיחה של הסרט "הילד" של הבמאי יהב וינר זכרו לברכה. דרך השוט הזה, ודרך הסרט כולו, הוא מזהה ניסיון נדיר בקולנוע הישראלי לגעת במקום גאוגרפי ונפשי שכמעט ואינו מיוצג, עוטף עזה, מקום שבו הוא עצמו נולד וגדל ושממנו נעקר עם משפחתו ובת זוגו בשבעה באוקטובר.

מתוך הניתוח הזה נולדת טענה רחבה יותר. קיניסו מדבר על הנטייה של הקולנוע הישראלי להגיב לאירועים היסטוריים באיחור של עשרות שנים, ומציע כיוון אחר. לא במקום פרספקטיבה עתידית, אלא לצד יצירה מיידית, כזו שנעשית מתוך חוסר שפה, מתוך הלם ומתוך ניסיון ראשוני לנסח את מה שעדיין אי אפשר להבין. הוא מדגיש את החשיבות של קולות שחוו את האירועים על בשרם, שורדים וניצולים, לא כמונופול על הסיפור אלא כמניחי תשתית אסתטית ונרטיבית חדשה.

בהמשך השיחה הוא מתייחס למה שכבר נעשה. בתחום התיעודי, לדבריו, נוצרו עבודות רבות, אך בקולנוע העלילתי מדובר עדיין בניסיונות בודדים. הוא מזכיר את על כלבים ואנשים של דני רוזנברג כדוגמה מרכזית לסרט היברידי שמסרב להגדיר את עצמו באופן ברור. בעיניו, זהו סרט של חיפוש ושל הודאה בכישלון האפשרות להבין באמת את מה שקרה. דווקא ההשלמה עם חוסר היכולת להבין, היא שמעניקה לו את כוחו.

עוד באותו נושא

נדב לפיד: "'כן' זה לא סרט על הטירוף. זה הטירוף"

11:26 | אבי לודמיר

0

1

👏

פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס

קיניסו מזהה מגמה רחבה יותר של יצירה שנולדת מתוך דחיפות ולא מתוך בהירות. הוא משווה בין על כלבים ואנשים לבין מכתב לדוד של תום שובל, סרט שמשתמש בחומרים תיעודיים ישנים וחדשים כדי להתמודד עם היעדר, חטיפה וניסיון נואש לשלוט בדימוי שאי אפשר להכיל. בעיניו, מכתב לדוד הוא סרט שבו יוצר אוהב קולנוע מודה בקולנוע כמשהו שיכול גם להיכשל, והכישלון הזה הופך לחלק מהאמירה.

מתוך זה הוא מציג את פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס, אותו הוא מוביל יחד עם שירה הברון, יהל כבירי וליה דקל. הפרויקט נועד להיות בית ליוצרות ויוצרים שמבקשים לעסוק בשבעה באוקטובר ובמה שבא אחריו. הוא כולל פאנלים, הקרנות ומתן במה רחבה לקולות מהעוטף ומחוצה לו. קיניסו מדגיש שהמטרה אינה לצמצם את המבט אלא להרחיב אותו, להביא מורכבות, כולל קולות של יוצרים בדואים וקהילות נוספות שנפגעו באירועים.

השיחה עוברת גם לביוגרפיה האישית שלו. קיניסו מספר שהתאהב בקולנוע כבר בגיל צעיר מאוד, סביב גיל שמונה או עשר, כשצפה לראשונה בסרט של צ׳רלי צ׳פלין. מגיל ההתבגרות הפך הקולנוע לאובססיה, עם צפיות אינטנסיביות, כתיבת ביקורות ואוסף עצום של סרטים. הוא מתאר את הסינמטק בסדרות כבית שני ואת החינוך הקולנועי שקיבל שם, לצד בדידות חברתית שהובילה לצפייה בלתי פוסקת.

כמבקר, הוא מסביר שהכתיבה המעמיקה מגיעה מהמקום שבו סרט מזיז בו משהו פנימי. הוא מתאר יחס רציני כמעט אובססיבי לכל סרט, גם לסרטי טראש וליצירות שנחשבות קלות לזלזול. בעיניו, דווקא חוסר שלמות הוא המקום שבו הקולנוע זורח. הוא מזכיר את המניפסט למען קולנוע בלתי מושלם ואת האופן שבו קולנוע עצמאי, ניסיוני וז׳אנרי יצר לאורך השנים פריצות דרך משמעותיות.

הנושא הזה מוביל לדיון רחב בז׳אנרים בקולנוע הישראלי, ובעיקר בז׳אנר האימה. קיניסו טוען שמדינות שאין בהן קולנוע אימה פעיל מתקשות להתמודד עם הפחדים שלהן. הוא מצביע על כך שבישראל, למרות המציאות הקשה, הז׳אנר כמעט ואינו קיים, ומציע לראות בכך בעיה תרבותית. בעיניו, אימה היא ז׳אנר שאפשר ליצור גם בתקציבים נמוכים, והוא מתאים במיוחד למציאות של טראומה מתמשכת.

לקראת סיום, השיחה הופכת אישית במיוחד. קיניסו מתאר את היום שבו היה עם בת זוגו בממד בדירתם בקיבוץ בארי, את ניסיונות הפריצה של המחבלים, את ההודעות שהעביר בזמן אמת ואת ההבנה שהוא חי בתוך תסריט שבו האפשרויות הן מוות, חטיפה או הישרדות. בתוך הסיטואציה הזו, הוא מספר, קולנוע היה הדבר שהחזיק אותו. הדימויים מסרטי אימה, התרחישים הקולנועיים שדמיין, העניקו לו תחושת ודאות בתוך כאוס מוחלט.

החוויה הזו מחזקת אצלו את האמונה שדווקא עכשיו יש צורך בקולנוע, גם אם הוא מגומגם, כואב ולא שלם. לא כדי להסביר את המציאות, אלא כדי לנסות להיות בתוכה. השיחה כולה מציירת דיוקן של מבקר ויוצר מחשבה שמסרב להפריד בין חיים לקולנוע, ומבקש לראות במדיום הזה לא רק כלי לניתוח, אלא דרך הישרדות.