המהלך של המפלגות הערביות, רע״ם, חד״ש, תע״ל ובל״ד להתאחד לבלוק טכני בבחירות הקרובות, מטלטל לא רק את המערכת הפוליטית אלא בעיקר את האופוזיציה היהודית, שבשנים האחרונות בנתה לא מעט מהאסטרטגיה שלה על האפשרות להישען, במישרין או בעקיפין, על קולות המפלגות הערביות.

עד כה, הנרטיב המרכזי של לפיד ויאיר גולן, היה לנסות ולצייר הבחנה חדה בין מנסור עבאס, שהוצג כפרגמטי, ממלכתי ואף שותף לגיטימי, לבין אחמד טיבי ואיימן עודה, שנתפסו כקצה רדיקלי יותר, אנטי ציוני מובהק.

האמירה של גולן רק הבוקר, שלפיה מנסור עבאס "יותר ציוני" מסמוטריץ’ ובן גביר, לא נולדה בחלל ריק. היא המשך ישיר לניסיון של מחנה המרכז-שמאל לשבור את הטאבו על שיתוף פעולה עם מפלגה ערבית, תוך בידול ברור בינה לבין חד״ש ותע״ל.

אלא שכעת, כשהמפלגות הללו מתייצבות יחד כבלוק, ההפרדה המלאכותית הזו מתפוררת. קשה לטעון לשותפות עם "הערבים המתונים" כאשר הם רצים, לפחות טכנית, באותה מסגרת עם מפלגות שמנהיגיהן מתנגדים להגדרת ישראל כמדינה ציונית, תומכים ב"מדינת כל אזרחיה" ומרבים לבקר את עצם הלגיטימיות של הסמלים והנרטיב הלאומי היהודי.

לא מדובר כאן בשאלה של ימין או שמאל כלכלי, אלא בלב הקונצנזוס: ההכרה בציונות כבסיס הלגיטימי לקיומה של מדינת ישראל. בעוד רע״ם של עבאס ניסתה, במעשיה ובדבריה, להציג גישה פרגמטית שמקבלת את כללי המשחק ומבקשת להשתלב בתוכם, המפלגות של טיבי ועודה מעולם לא הסתירו את הסתייגותן מהזהות הציונית של המדינה.

הן אולי פועלות במסגרת הכנסת, אך מבחינה אידאולוגית הן רואות בציונות תנועה קולוניאלית או לא לגיטימית.

אגב, העמדה הזו כלפי מנסור עבאס, ניתנה רק על ידי האופוזיציה בשל אילוציה להחרים את גוש הימין ולשרת את הנרטיב של "רק לא ביבי". בעידן אחד, ביקום מקביל, לא גולן ולא לפיד היו חושבים שלגיטימי להישען אף על מנסור עבאס, שעם כמה שדעותיו אולי מתונות ביחס לטיבי – הוא וודאי רחוק מלהיקרא "ציוני".

כאן בדיוק ניצבת הדילמה של האופוזיציה. במשך שנים היא קראה לשבירת החרם על המפלגות הערביות, דיברה על גוש חוסם ועל שותפות אזרחית רחבה. עכשיו, כאשר השותפות הזו מתלכדת למסגרת אחת, היא תידרש להסביר לציבור היהודי כיצד היא מצדיקה הישענות על גוש שאינו מקבל את העיקרון הציוני הבסיסי.

האם תמשיך לטעון שזו שותפות טכנית בלבד? האם תאמץ את הקו שלפיו אידאולוגיה אינה רלוונטית כל עוד המטרה היא החלפת השלטון? או שמא תיאלץ לסגת לאחור ולהודות שההימור על בידול בין "ערבים ציונים" ל"לא ציונים" היה נוח פוליטית – אך לא מחזיק מים כשהמציאות מתלכדת לבלוק אחד.

מהיכרותינו עם האופוזיציה, נראה שקל לנחש באיזו אופציה היא תבחר.

טיבי, עודה וגם אנשי בל"ד לא הסתפקו בעבר בביקורת על מדיניות ממשלות ישראל. הם ערערו על עצם ההגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הזדהו עם הנרטיב הפלסטיני ואף השתתפו באירועים וביוזמות שנתפסו בציבור הרחב כעוינות.

כל עוד רע״ם עמדה לבדה, היה ניתן לטעון שמדובר במפלגה אחרת, שמוכנה להכיר במציאות ולהתמקד בשיפור חיי האזרחים הערבים מתוך קבלה של המסגרת הציונית. כעת, כשהכול נארז יחד בבלוק אחד, ההבחנה הזו מיטשטשת עד כדי היעלמות.

מבחינה פוליטית טהורה, ייתכן שהאופוזיציה עוד תנסה לתמרן. היא תדבר על "בלוק טכני בלבד", על כך שאחרי הבחירות המפלגות שוב יתפצלו, ועל האפשרות לשיתוף פעולה נקודתי עם רע״ם בלבד. אבל הציבור אינו טיפש. עצם העובדה שמנסור עבאס בוחר לרוץ יחד עם טיבי, עודה ובל״ד מאותתת שגם בעיניו, בשלב זה, הזהות המגזרית והמאבק המשותף חשובים יותר מהניסיון להצטייר כשותף ציוני לגיטימי.

כאן נחשפת גם הסתירה בדבריהם של לפיד וגולן. מצד אחד, הם מבקשים למצב את עצמם כמנהיגים ציוניים, מחויבים לביטחון המדינה ולזהותה היהודית. מצד שני, הם משמיעים הצהרות שמכשירות, ואף מהללות, הנהגה ערבית תוך השוואתה לימין האידאולוגי. אך כאשר אותם מנהיגים ערבים מתאחדים עם מפלגות שמצהירות במפורש על אי־ציונותן, נשאלת השאלה כיצד ניתן להמשיך באותו קו מבלי לאבד אמינות.

בסופו של דבר, הבלוק הערבי מציב מראה לא נוחה בפני האופוזיציה: האם היא רואה בציונות קו אדום שאי אפשר לחצות, או רק עוד משתנה במשחק הקואליציוני? האם שותפות עם מפלגות שאינן מכירות בלגיטימיות של המדינה כמדינה יהודית היא מחיר סביר בדרך להחלפת השלטון?

זו שאלה שהאופוזיציה תיאלץ להתמודד איתה בקמפיין הקרוב, ולא יהיה לה קל להתחמק ממנה באמצעות סיסמאות על “אחדות” ו”דמוקרטיה”. כי כאשר הקווים האידאולוגיים מיטשטשים, גם הזהות הפוליטית מאבדת את בהירותה.