במשך עשרות שנים, מתחת לאפו של העולם הנאור ובמימון בינלאומי נדיב, צמח בירושלים ובעזה גידול פרא. קראו לו אונר"א. מה שהוצג כסוכנות סעד הומניטרית הפך מזמן לזרוע ביצועית של חמאס, למפעל לייצור פליטות נצחית ולחממה שגידלה את מרצחי ה-7 באוקטובר. ההחלטה לפעול נגד הארגון הזה, והנפת דגל ישראל מעל המטה בירושלים, הם לא רק צעד סמלי – הם הצהרת כוונות הכרחית במזרח תיכון שמבין רק עוצמה.

המנגנון שמנציח את המלחמה

בניגוד לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) שפועלת בכל העולם כדי לשקם פליטים ולסיים את מצבם, אונר"א הוקמה למטרה הפוכה: להנציח את הסכסוך. היא הגוף היחיד בעולם שמעניק מעמד "פליט" בירושה, דור אחרי דור, ובכך מטפח אשליה של "שיבה" שמשמעותה אחת – השמדת מדינת ישראל.

אבל הבעיה היא לא רק אידיאולוגית, היא קטלנית. מערכת החינוך של אונר"א היא זו שעיצבה את מוחם של מחבלי הנוח'בה. בספרי הלימוד שלהם אין זכר לשלום או לדו-קיום; יש בהם רק האדרת שהידים, שנאת יהודים וסימון המטרה: יפו, חיפה ועכו. כשהמורה בבוקר הוא פעיל חמאס בערב, אל לנו להיות מופתעים כשהתלמידים הופכים למפלצות.

דמוקרטיה איטית, אך נחושה

במערכת דמוקרטית, תהליכים לוקחים זמן. היו מי שחששו, היו מי שבלמו, והיה לחץ בינלאומי כבד להשאיר את המצב על כנו. אבל המציאות של אחרי הטבח לא מאפשרת לנו להמשיך בעיניים עצומות. הצעדים שננקטים כעת לפירוק אחיזתה של אונר"א בשטחינו הם עדות לכך שגם אם התהליך ארוך, הנחישות הישראלית גוברת.

הנפת דגל ישראל מעל הבניין ששימש כמעוז של הסתה בלב בירתנו היא מסר ברור: הריבונות חזרה הביתה. תם העידן שבו ארגון עוין פועל בחסות החוק הישראלי נגד ביטחון ישראל.

רק תחילת הדרך

אל לנו להתבלבל – פירוק אונר"א הוא לא סוף פסוק. זהו קרב בלימה מול תשתית טרור אזרחית ענפה. עלינו להמשיך בנחישות, ללא מורא מהקהילה הבינלאומית, עד שכל שריד מהארגון הזה ייעלם ויוחלף בחלופות שאינן מחנכות לרצח.

במזרח התיכון, סבלנות היא לא חולשה – היא כלי עבודה. מי שהמתין עשרות שנים כדי לראות את הצדק נעשה, מבין היום שעם נחישות ועמידה איתנה על האינטרסים הלאומיים שלנו, אנחנו ננצח. לא רק בשדה הקרב, אלא גם בקרב על העתיד של הדורות הבאים כאן.