גם אם קשה להודות בכך, הציונות הדתית חייבת לבנט המון | גיא עזרא

ההיסטוריה הפוליטית של ישראל תתקשה לשפוט את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, במימד אחד בלבד. עבור רבים בציבור הדתי-לאומי, שמו של בנט יישאר מזוהה לנצח עם הפרת ההבטחה היסודית ביותר: נטילת קולות ימין מובהקים והעברתם להקמת ממשלה שנשענה על השמאל ועל מפלגת רע"מ. זהו פצע שטרם הגליד, מהלך שנתפס כבגידה בערכי הליבה ובאמון הבוחרים למען המטרה הפוליטית. תחושת הניכור הזו לא נבעה רק משינוי כיוון אידיאולוגי, אלא מהתחושה שקולו של המגזר הפך לכלי משחק בדרך ללשכת ראש הממשלה.

אולם, בתוך הכאב על המהלך הפוליטי השנוי במחלוקת, אי אפשר להתעלם מהתקרה שנפרצה על ידו. במשך עשורים, הציונות הדתית ראתה את עצמה כ"קצין המבצעים" של המדינה – אלו שרצים לכל גבעה, מאיישים את היחידות המובחרות ומובילים את החינוך, אך תמיד נשארים בדרג המייעץ או המשלים. בנט היה הסרוג הראשון שהעז להביט ללשכת ראש הממשלה בעיניים ולא לבקש את תפקיד שר החינוך או הביטחון, אלא את הגה ההנהגה עצמו. הוא לא הגיע לשם כנספח או כ"גלגל רזרבי" של מנהיג אחר, אלא כמי שתובע את הבכורה.

השינוי הזה לא היה טכני בלבד, אלא תודעתי. העובדה שראש ממשלה בישראל היה מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר – גוף שנתפס בעיני חלקים נרחבים מהקואליציה שלו עצמו כסדין אדום – היא רעידת אדמה. בנט הוכיח שהכיפה היא לא רק אביזר למי שמנהל את ענייני המגזר, אלא כתר שראוי לעמוד בראש הפירמידה הלאומית. הוא לא התנצל על עברו ולא השיל את זהותו, ובכך יצר תקדים שבו אדם עם תפיסת עולם דתית-לאומית יכול להיות הקברניט של הספינה כולה, גם במים סוערים של מחלוקת.

הדיסוננס הזה הוא לב הסיפור: מצד אחד, אכזבה עמוקה מהדרך שבה נרמסה הבטחת הבחירות, ומצד שני, ההבנה שכללי המשחק השתנו לעד. בנט הראה לדור הצעיר של חובשי הכיפות והמטפחות שהמחסום הפסיכולוגי נשבר. הוא הכריח את החברה הישראלית להתרגל למראה של ראש ממשלה המנהל ישיבות קבינט וטקסים ממלכתיים כשתפילין בתיקו וכיפה לראשו, לא כמגזר אלא כמדינה.

בסופו של יום, גם מי שמתנגד נחרצות לדרך בה הוקמה הממשלה ההיא, חייב להודות שמשהו נפתח. הרגע שבו אדם עם כיפה קטנה על הקודקוד עמד על הבמה כראש הממשלה, היה רגע שבו הציונות הדתית הפסיקה להיות רק "המשגיח" של המדינה – זו שמוודאת שהערכים נשמרים – והפכה להיות המדינה עצמה. המסקנה ההיסטורית אולי עוד תכתב, אך המציאות שבה הכיפה כבר אינה חסם להנהגה העליונה היא עובדה מוגמרת שבנט חתום עליה, לטוב ולמוטב.