למי שעקב באדיקות אחר ההתפתחויות מהבית הלבן בנוגע לאיראן בשבועיים האחרונים, קשה היה שלא לחוש סחרחורת לנוכח רצף פניות הפרסה וסיבובי ה־180 מעלות בגישתו של הנשיא טראמפ כלפי פעולה צבאית. אך מאחורי הקלעים, גם בבית הלבן יודעים: טראמפ חייב לתקוף באיראן. האלטרנטיבה תגבה מחיר דרמטי ממנו אישית, מארצות הברית ומהעולם כולו.

רבים משווים את התקופה הנוכחית לשנת 2009. אז, עם תחילת כהונתו הראשונה של הנשיא ברק אובמה.

נשבה רוח חדשה של תקווה. אובמה הבטיח תמיכה בדמוקרטיה, זכויות אדם וחופש, ועלייתו לוותה בגל מחאות חסר תקדים של העם האיראני נגד משטר האייתולות. התקווה שנקשרה בנשיא הצעיר והליברלי חיזקה את המפגינים, וברחובות נראו סימנים ראשונים למרד של ממש.

כמו היום, גם אז הגיעו משמרות המהפכה עם רובים ושכירי חרב שיעים וטבחו באזרחים. אובמה הגיב בהצבת “קו אדום”: הרג המוני ייענה בפעולה אמריקנית. “כל האפשרויות על השולחן”, חזר והזהיר. המשטר בחן את הקו, ההרג נמשך, והקו האדום התגלה כבלוף.

מאותו רגע איבד אובמה כמעט כל סמכות בינלאומית. במהלך כהונתו פוטין כבש את חצי האי קרים, רמז מתרים לפלישה לאוקראינה שאובמה לא הצליח לעצור. אסד טבח עשרות אלפים בנשק כימי בשני המקרים תוך רמיסת “קווים אדומים” דומים.

בסופו של דבר, היחידים שעליהם הצליח אובמה להפעיל לחץ היו בעלי ברית. הוא גרר את נשיא מצרים להתפטר בתוך ימים מתחילת ההפגנות נגדו, לחץ על ישראל במשך שנים בניסיון לכפות הקמת מדינה פלסטינית, ולחץ על אירופה לפתוח את שעריה לפליטים.

זה אולי נשמע רע, אך מצבו של טראמפ גרוע לאין שיעור, וההשלכות של אי-פעולה חמורות גם הן לאין שיעור.

השאלות הגאו-פוליטיות הפתוחות בפנינו לשנים הקרובות, גדולות ומשמעותיות הרבה יותר מחצי האי קרים, סין לוטשת עיניים לעבר טיוואן, ומיום ליום מגבירה את ההכנות לפלישה לאי, כאשר רוב המומחים מצביעים על 2027-2028 כתאריך היעד של הסינים. רוסיה שוקלת את צעדיה, האם לנטוש את המערכה האוקראינית או להמשיך עד הסוף, אירופה מחשבת אם בעלת הברית החשובה ביותר שלה תנטוש אותה ביום פקודה על רקע סכסוך גרינלנד.

כל השאלות האלה מושפעות ישירות ממעמדו ואמינותו של הנשיא טראמפ.

מעבר לכך, ובמידה וטראמפ אכן יתקפל מול המשטר האיראני, דם המפגינים יהיה על ידיו לאין שיעור יותר מאשר על הנשיא אובמה. בעוד הנשיא אובמה הציב קווים אדומים למשטר אך לא אכף אותם, טראמפ קרא למפגינים לצאת לרחובות, הפציר ואולי אפילו דחק בהם. הודיע פעם אחר פעם שארצות הברית בדרך לעזור.

עשרות ומאות אלפים יצאו לרחובות כל לילה לאחר הודעותיו התקיפות של הנשיא, מחוזקים בהבטחה שהמעצמה העולמית מחממת מנועים ותבוא לישועתם, אם רק יחזיקו מעמד עוד קצת.

אם לבסוף, האיראנים נטבחו באלפיהם או עשרות אלפיהם, בגלל דברים שיתגלו לבסוף כמילים ריקות, הבל פה של נשיא בומבסטי. לא רק שקשה לראות כיצד יתקוממו שוב בעתיד, גם אם יתקוממו ויפילו את משטר האייתולות, קשה לראות עולם בו גם המשטר שיגיע בעקבותו יהיה חביב במיוחד לארצות הברית שהבטיחה כה הרבה אך לבסוף רק נטשה את העם האיראני פעמים כה רבות.

פעולותיו של טראמפ בשבועות הקרובים, יקבעו את גורל שארית כהונתו השנייה. אם לקווים האדומים של טראמפ אין משמעות מחוץ למגרש הביתי של הנשיא, אין סיבה למדינות כמו רוסיה, סין, צפון קוריאה או איראן ללכת לכל מסגרת של עסקה או פשרה, כאשר אין שום מחיר ללכת על כל הקופה.