"אחים אהובים – שנואים, נשמות קדושות – משוקצות כטומאת הנידה". מיהם אותם "אחים"? כיצד הם גם "אהובים" וגם "שנואים"? מה סיפורן של אותם "נשמות"? ומהן, "קדושות" או "משוקצות"? הישארו עמנו.

בשנת תרע"א, בעקבות הירצחם בגליל של שניים מחברי 'השומר' בעת מילוי תפקידם, פנה הסופר אז"ר בבקשה אל מרן הרב קוק זצ"ל, שיוסיף גם הוא, אולי מתוקף היותו רבּה של יפו והמושבות החדשות, דברי הספד על הבחורים הצעירים והמסורים שנרצחו על ידי האויב הערבי.

הרב קוק שלא הכרתם

בתגובה לבקשה קיבל אז"ר מהרב את המאמר 'על במותינו חללים', מאמר שבסופו של דבר התפרסם רק לאחר פטירת הרב, למעלה מעשרים שנה לאחר מכן. בעוד כמה שורות יהיה קל יותר להבין מדוע אז"ר ביקש מהרב לחכות עם פרסום המאמר ולא לפרסמו בסמוך לרצח של הבחורים.

המאמר, אם אפשר להתנסח בצורה קצת גסה, הוא לא פחות מפטיש חמישה קילו על ראשם של אלו שבהיכרותם עם הרב זצ"ל הסתפקו אך ורק בלימוד אורות הקודש ושמונה קבצים (כמו למשל עבדכם הנאמן ברוב שנות לימודיו הקצרות…), אלו שנמנעו מפגישה בלתי אמצעית דרך איגרותיו וגם כתביו הראשונים, איגרות וכתבים בהם אותה דמות טמירה שפתגמיה מתנוססים על קירות הסניפים, מקבלת גם פנים ממשיות ומציאותיות והופכת להיות מדמות מופשטת וערטילאית לכזו שיודעת לחנך ולהורות דרך במציאות הסבוכה.

אם חשבת, כותב הרב לזקן הסופרים, אז"ר, שתקבל בקלות את דמעותיי על אותם שומרים אשר מסרו נפשם על שמירת אדמותיה של ארץ ישראל, טעית בי טעות גדולה.

במספר עמודים עמוסים בתוכן שיש בו שכל ורגש כאחד, מבאר הרב לאז"ר מה דעתה של התורה ומה דעתה של האומה ביחס לאותם בחורים, חברי תנועת 'השומר', אשר היו ידועים ביחסם המנוכר והמזלזל לכל קודשי ישראל – מדברי דוד המלך ע"ה בתהילים: "הלא משנאיך ה' אשנא… תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי", דרך דברי הרמב"ם על אותם אלו ש"פרקו עול המצוות מעל צווארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות" ועל כן אחרי מותם "אין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה", ועד תזכורת לקנאתה של האומה כנגד החוטאים, זו שהתבטאה בציוויו של משה רבינו ע"ה לבני שבטו לאחר חטא העגל: "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו".

"יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית", כותב לו הרב, ש"הפורשים מדרכי ציבור ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה – והם הם הינם אויביה, אויבי נשמתה, ובזעם תקפוץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה – כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים".

הרווחנו חשבון שלם, ישר, לא מטשטש, מקיף ומחנך

למי שאיבד את הנשימה ואת הנשמה בשלב הזה, כפי שאני איבדתי, כשגיליתי שמי שרציתי שיהיה מורי ורבי קנאַי במאה שערים יותר מכל קנאֵי מאה שערים, אגלה שבהמשך המאמר הרב מעמיק את החשבון עם אותם נרצחים ומוצא יותר מסיבה אחת לדון אותם אחרת מכפי שפסק הרמב"ם שצריך לדון את "הפורשים מדרכי ציבור", וכותב ש"לאושר אסוננו" אנו יכולים להתאבל עליהם ולהספידם.

אם תשאלו, מה הרווחנו מכל החשבון הארוך של הרב, אם בסופו אנו מגיעים לאותה מסקנה בדיוק שהרגש שלנו כבר על ההתחלה סימן כמסקנה הנכונה – המסקנה שגם מחללי שבת בפרהסיה ועוד שאר עבירות קשות, יש להספיד ולְזַכּות ביחס של כבוד כשהם מתו על קידוש השם, אז דעו לכם שהרווחנו המון – הרווחנו חשבון שלם, ישר, לא מטשטש, מקיף ומחנך.

אסור לנו לטשטש את העובדה שבמסיבת הנובה חיללו שבת וחג

מכירים את הפרק הידוע בספר שופטים ב' פרק ג' פסוק א'? הפרק בו מסופר על האירוע הנורא שקרה באזור בו נפגשת נחלת יהודה עם נחלת שמעון, באזור נחל גרר. נו, הפרק בו מתואר כיצד בעקבות נהירה של אלפים מישראל אחרי תרבות בני ניכר, בחללם יום טוב ושבת, בפריצת כל הגבולות הקדושים של ההפרדה והצניעות בין גברים לנשים ובסגידתם לאלוהי מסכה, יד ה' פגעה בחוטאים תחילה ולאחר מכן בעם כולו. ואיך שיא השיאים היה שהעם כלל לא הבין כיצד ההתדרדרות הרוחנית של אותם אלפים ומעשיו הרעים גרמו לאסון אשר בא עליו. לא מכירים?!

נכון שספר שופטים ב' עוד אין לנו, אבל את העלילה כולנו מכירים, את העלילה כולנו לדאבוננו חווינו על בשרנו. מדוע מעטים כל כך מאיתנו, בני אותו ציבור שחפץ להיות ירא ה' והולך בדרכה של תורה, לא מסתכלים במשקפיים הללו על מה שעבר עלינו באותו יום מר ונמהר? על מה שעבר עלינו בחניון רֵעים באותה מסיבה מקוללת.

לבושתי אינני בקיא גדול בתנ"ך, אבל כמדומני שאם אירועי אותו יום היו נכתבים בספר הספרים שלנו על ידי נביאינו – כותבי זיכרונותינו, קדושתם של אלו שנרצחו באותה מסיבה, קְדוּשה שאולי אין מקום לחלוק עליה, פחות הייתה באה לידי ביטוי בדבריהם, ומה שכן היה מובלט ומקבל מקום של הדגשה ברורה היה העוצמה של החטא ועונשו.

אולי חסר לנו את החשבון. החשבון השלם, הישר, הלא מטשטש, המקיף והמחנך.

לא על סיפורו האישי של כל אחד מהנרצחים הי"ד באתי לדבר, קטונתי. אבל כמחנכים, וכל אחד מאיתנו הוא כזה – בין אם ישנה כיתה באחריותו ובין אם הוא אבא לילדים, יש בידינו אחריות כיצד מספרים סיפור, מה מדגישים ומה פחות. בשם 'נובה' ראוי לנהוג באותו יחס עליו מצווה אותנו התורה בנוגע למקומות עבודה זרה שהיו בארץ ישראל, "ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא", ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", ולא כפי מה שרווח לעת עתה, שהזכרתו מלווה בכמעט רטט של קדושה.

ובאשר לשמם הטוב וכבודם של הנרצחים, היחס הנכון הזה הוא כבודם ותפארתם ויהיה בעזרת ה' נועם לנשמתם.

==

דוד וכטלהוא תושב נווה העוסק בחינוך.