בעוד המחלוקות בחברה הישראלית מעמיקות, הרב אלדד יונה, המועמד הציוני לרבנות קרית ביאליק, מציע מודל שונה לחלוטין. הוא עורך דין ופסיכולוג, בוגר ישיבות מרכז הרב וכסא רחמים, שמנהל בית מדרש שבו חרדים, סרוגים, ליברלים ושמרנים לומדים תורה יחד ושומרים על אהבה ואחווה.

פגשנו אותו לשיחה על תפקיד הרב בעיר מעורבת, על מיזמים לחיבור הקהילה ועל סוד האחדות של בית שמאי ובית הלל.

הרב, איך אתה רואה את תפקיד הרב בעיר חילונית יחסית כמו קרית ביאליק?

התורה צריכה להיות בכל מקום. היא שייכת לכלל ישראל ולא רק לסקטור מסוים. כולם בנים ובנות של הקדוש ברוך הוא, וצריך להנגיש את היהדות גם להם במאור פנים.

האם פערי ההשקפות בין חילונים לדתיים לא מאתגרים את תפקיד רב העיר?

מהניסיון שלי – אין כמעט אנשים שמתנגדים ליהדות ותורה. אנשים מתנגדים לפוליטיזציה של התורה. אנשים רוצים לדעת שהתורה באה מערכים ורצון כנה לעשות רצון ה' ומתוך אהבת כלל ישראל. כשאנשים רואים משהו אמיתי הם מכבדים אותו.

בעצם איזה מיזמים הרב מתכנן שיתאימו גם לציבור החילוני בעיר?

יש רעיונות רבים. רעיון אחד הוא נוהל שכל חייל תושב העיר, לפני גיוס, מוזמן ללשכת רב העיר לברכה. מסורתיים ודתיים יעריכו זאת כמחווה דתית, וגם חילונים יעריכו זאת כמחוות כבוד. זו בראש ובראשונה הכרת הטוב לאלו שבזכותם אנו חיים כאן, וגם אמירה ערכית שהרבנות מחוברת לאוכלוסייה ולכל תושב. באותו אופן ניתן גם להזמין חתני בר מצווה וחתנים ביום חופתם ללשכת רב העיר.

רעיון נוסף הוא 'כנס אחדות' (למשל בספירת העומר או בבין המצרים) שבו נזמין נציגי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, כשהכלל הוא שכל דובר רק יתמקד בהבעת החלק של הטוב וההערכה שיש לו למגזרים האחרים.

למעשה, בתוך המנעד האורתודוכסי אתה עושה זאת כבר שנים רבות ב"בית המדרש התורני ישראלי" שהקמת באינטרנט. הקפדת שלא רק בין חברי הקבוצה אלא גם בהנהלה יהיו נציגים מכלל המגזרים.

אמת. כדי שכלל המגזרים שומרי המצוות יוכלו להרגיש 'בני בית' בקבוצה ולא רק אורחים, קריטי שיהיה ייצוג הוגן בהנהלה לכל המגזרים. זה גם גורם לנו כהנהלה לקבל החלטות אחרי דיון הלוקח בחשבון פערים בין תפיסות העולם ולהבינן יותר טוב.

יש לי בהנהלה, בנוסף אלי: ליטאי, חרדי ישראלי, חרד"לניק בוגר הר המור, שני חרד"לניקים תומכי עליה להר הבית, שני ליברלים תורניים ורב צבאי אחד. זה יוצר בהנהלה שיח מפרה שבו כולם לומדים על השקפות העולם האחרות ולומדים לכבדן כדעה תורנית אחרת.

אבל לשם מה נדרש בית מדרש הטרוגני? לא יותר קל כשכולם חושבים אותו דבר? הרי אנחנו בתקופה שבה יש מחלוקות קשות בציבור הכללי. איך השלום נשמר?

כדי להסביר את העיקרון שמנחה את בית המדרש שלנו, אשתף בדוגמה מהמשנה שמראה שהבדלי דעות ואחדות לא רק שאינם סותרים – הם מסתדרים מצוין זה עם זה.

המשנה במסכת יבמות דנה במחלוקות הלכתיות עמוקות בין בית הלל ובית שמאי בנושא גדרי עריות וממזרות – נושאים ברומו של עולם, שאפילו נאמר עליהם 'יֵהָרֵג ואל יעבור'. לא קשה לתאר מצב בו שני בתי המדרש היו נפרדים זה מזה לחלוטין. אבל אם נעיין במשנה שם נגלה נתון מדהים: 'אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי'.

רש"י מסביר על פי הגמרא: למרות המחלוקות, הם המשיכו להתחתן ביניהם, אך 'כל צד הודיע לצד השני מי נחשב פסול לדעתו' – כך שכל אחד יכול לשמור על ההלכה לפי שיטת רבותיו

מדוע להסתבך? לא יותר פשוט להימנע אלו מאלו לחלוטין וככה להדר במצוות "לא יבוא ממזר"?

התשובה היא שהדרך היחידה לעבוד את ה' בשלמות הייתה מה שהם עשו: חלקו הלכתית, התחתנו ביניהם והודיעו לצד השני מי הפסולים לשיטתם.

ומדוע זו הדרך היחידה?

אם כולם היו סוברים אותם דינים לחלוטין לגבי מי ערווה ומי ממזר, הרי שלא למדו לעומק. לימוד עמוק, כאשר אין מדובר בשני אנשים עם אותם יסודות ואותה לוגיקה במדויק, וכאשר אין סנהדרין שתכריע, יוביל לעיתים למחלוקות הלכתיות אפילו בגופי תורה כמו עריות. לכן המחלוקת ההלכתית הייתה בלתי נמנעת אם רוצים לקיים מצוות תלמוד תורה כהלכתה.

הפתרון של 'הפרדה בחתונות בין הקהילות' לא בא בחשבון בעם אחד. הפרדה כזו הייתה יוצרת דה-פקטו שני עמים, שזה ודאי איסור דאורייתא מפורש של 'לא תתגודדו'.

לכן, הדרך היחידה לשמור את שלושת הציווים ביחד היא המנגנון המורכב שיצרו בית שמאי ובית הלל: לומדים תורה לעומק, חולקים נחרצות בהלכה, מכבדים את זכות הצד השני לחשוב הפוך, ואף מודיעים לו מידע שיעזור לו לשמור על ההלכה לשיטתו – וכל זה תוך שמירת חתונות בין כלל ישראל ושמירת עם אחד.

ומה הרב אומר למי שטוען שזה יפה בתיאוריה אבל לא עובד במציאות?

תבוא לבית המדרש שלנו ותראה – זה עובד ברוך ה' כבר שמונה שנים. אני מאמין שאפשר ליישם את זה גם ברבנות עיר, גם עם ציבור רחב יותר. התורה שייכת לכולם, וכשהיא באה ממקום אמיתי ומכבד – אנשים מרגישים את זה.