עולה לדיון: לימוד חינוך מיני בישיבות התיכוניות

זה קורה מהר. הילד הקטן, הצדיק והחמוד נעלם לפתע. במקומו ניבט אליכם נער מגודל, מגיב בהתאם למצב רוחו המשתנה, משפומפם, מבולבל.

רק לפני רגע לקחתם אותו לגן, והצדיק הקטן, שייתכן וכבר מסתכל עליכם כעת מלמעלה, מתחיל לגלות לפתע עניין בכל מיני תחומים שקיוויתם שזמנם טרם הגיע. מביך? מפתיע? הבן שלכם מתחיל להתבגר, ואם אתם מבולבלים, אז תדעו שהוא מבולבל, נבוך, וזקוק לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים, או זוכרים מעצמכם מאותו גיל.

אז מה באמת עובר על הבן שלנו? האם אב שעבר בהצלחה את גיל ההתבגרות יכול להניח שגם בנו עובר את הדרך בשלום? מדוע הבן שלנו מסתגר, האם הוא עצוב ולמה? מדוע הוא נמשך כל כך אחרי דברים שהוא יודע שאסורים בבית שלנו, אולי לא חינכנו אותו כראוי? למה הוא מוריד את הכיפה פתאום? האם שיחה גלוית-לב על חוויות ההתבגרות אפשר לנהל רק עם אבא, או גם עם אמא? איך בכלל מדברים על נושאים כל כך רגישים עם הילד שלנו, ומתי בכלל שוחחנו איתו על משהו לעומק בפעם האחרונה?

מחיר השתיקה

אם השאלות הללו לא מעוררות אתכם, אז אולי הניסיון המעניין של הרב אלי שיינפלד יכול לעורר אתכם משנת החורף המתוקה: "לפני 14 שנים נכנסתי בפעם הראשונה כר"מ צעיר בישיבה תיכונית לכיתה י"ב. הייתי הסדרניק צעיר ונלהב, חמוש במערכי שיעור, וכבר בשיעור הראשון ראיתי שאחד התלמידים בירכתיים עסוק בסלולרי שלו ומתלהב מדברים אחרים, ולא מהגמרא שלמדנו. תוך כדי שיעור הצצתי במכשיר, והבחור היה די מובך".

כיצד הגבת למחזה?

"חייכנו זה לזה ברגע של שתיקה…".

במקום להתעלף?

"הבנתי שקורה פה משהו וצריך לדבר עליו. עשינו שיחה על הנושא הזה, אמרתי להם: בואו נדבר על זה, נעלה את הדברים". כך התחיל הרב אלי שיינפלד (39, נשוי+4) את דרכו החינוכית, ואת מה שנראה כמפעלו הגדול: החינוך להתמודדות עם אתגרי היצר. שיינפלד (אחיו התאום של הסופר מיכאל שיינפלד) כתב את הספר 'היצר, הלב והאדם', העוסק במהותו של היצר, ולאחרונה הוציא בהוצאת ספריית בית אל את הספר 'הבן שלי מתבגר' – מדריך להורים להכרת גיל ההתבגרות, חשיבות הקשר עם הילד המתבגר, היכולת לשוחח איתו על מה שעובר עליו, התכנים שעליהם יש לשוחח, וכיצד לבנות נכון שיחה שכזו.

"לאחר מקרה הטלפון המדובר, עשיתי שיחה שבועית בשם 'חיי משפחה', ובה דיברנו על היצר ותפקידו", מספר שיינפלד, "מדוע הוא נברא, למה הוא טוב, איך נראים חיי משפחה יהודיים, וכמה טוב ושמחה יש בזכות ניתוב נכון של היצרים ושמירה עצמית".

היית אז רווק בעצמך. הם הסכימו לשמוע ממך משהו?

"בוודאי, דיברנו גלויות, גם על המקומות שהיצר פוגש אותי". במשך שש שנים העביר שיינפלד לתלמידיו את שיחות "חיי משפחה", עד שהעלה את הדברים על הכתב בספרו 'היצר, הלב והאדם'. שיינפלד מחלק את זמנו בין עבודתו כר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים וכהונתו כרב קהילה בגבעת זאב, לכתיבה והרצאות בתחום ההתמודדות החינוכית עם אתגרי היצר. מי שחושב ששיינפלד עושה זאת בקדרות מאיימת ובגלגולי עיניים, טועה. שיינפלד מדבר על הנושא בשמחה ובהמון אופטימיות. זהו כנראה חידושו הגדול: היכולת להפוך את ההתבגרות ואתגריה למשהו מלהיב ומשמח – למרות הקשיים. "יש מספיק ספרי מוסר מדכאים", אומר שיינפלד, "אבל החלטתי לכתוב דווקא על הצד החיובי שלו, וגם לתת כלים להתמודדויות".

אולם ספר עיוני, משובח ככל שיהיה, לא עונה על צורך קיומי בסיסי של הנער: שותפות ועניין ההורים במה שעובר עליו. "היכרות עם היצר וההתמודדות עמו לא יכולה ליפול על כתפיהם של הילדים, שגם כך עוברים חוויה מטלטלת בגיל ההתבגרות", אומר שיינפלד, "זו אחריותם של ההורים להכין את הילד לקראת מה שיעבור עליו וללוות אותו בתקופות הקשות כתומכים, אוהבים ומודעים למצוקותיו". אחת הנקודות המעניינות ששיינפלד התוודע אליהן במהלך השנים, היא שרוב בני הנוער מרגישים שלא קיבלו כל הכנה או מענה לקראת גיל ההתבגרות, וגם אלו שזכו לשיחה עם הורה, במקרים רבים היה זה לאחר שנתפסו על חם וכדומה.

"הורים לא יודעים כיצד לגשת ולדבר עם הנער. כמעט תמיד לאחר שאני נותן שיחה להורים בנושא גיל ההתבגרות, הם מבקשים ממני משהו כתוב, או שאעשה את השיחה עם הילד שלהם במקומם… הבנתי שהבעיה היא לא רק חוסר מודעות לחשיבות העניין, אלא חוסר ידע כיצד לשוחח עם הילד. אחת הסיבות היא המעבר הדרסטי מילדות לבגרות: מילד חמוד בכיתה ו' פתאום ההורים מוצאים מתבגר בבית, גבר גבר כמו שאומרים, והם פשוט נבוכים. כך יוצא שילד מגיע לגיל ההתבגרות, וההורים שהנחו אותו בכל דבר פתאום לא מדברים איתו על הדברים הכי חשובים ונפלאים בחיים. אגב, גם מחנכים כמעט לא מדברים על זה, והוא נאלץ להתמודד לבד.

"לפני כמה שנים ניגשתי לבחור בכיתה י"ב, ושאלתי אותו לאיזו ישיבה הוא הולך בשנה הבאה. זה היה בחור תורני, צדיק, והופתעתי לשמוע אותו ממלמל שהוא הולך לצבא. הופתעתי שהוא לא הולך לישיבה, ואם הוא מתגייס – מדוע הוא ממלמל ולא אומר את זה ממקום שלם? שאלתי אותו 'למה אתה ממלמל?', והוא ענה לי: 'אם היית יודע מה עשיתי, לא היית חושב שיש לי מקום בעולם הבא, ובטח שלא בעולם התורה'. אמרתי לו: אתה יכול לתקן. הוא שאל אם אני יכול לחתום על זה. כתבתי לו פתק 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'. הבחור היה רגע לפני ויתור על חיי תורה, והיום, ברוך השם, הוא בן תורה עם משפחה מתוקה. שאלתי אותו: 'מעולם לא דיברו איתך על זה?', התשובה הייתה 'לא'.

"במקרה אחר ניגשו אליי שני ילדים, אחד בכיתה ז' ואחד בכיתה ח'. אחד מהם אמר לי שהוא הרגיש טמא כי הוא התחיל להימשך לבנות, והשני סיפר שהוא חושש שהוא גמד, כי הוא לא התפתח פיזית כמו החברים שלו. כלומר, אפילו מענה בסיסי אודות ענייני ההתפתחות של הגוף, ששונה בין ילד לילד, הם לא מכירים. יש מחיר לשתיקה הזאת של ההורים והמחנכים: ילד צריך לאהוב את הגוף שלו, והם שונאים. הוא צריך לדעת לנהל את המלחמות שלו ולדעת להצליח בקטן, לראות את הטוב – והם לא יודעים. יש להם תפיסות עולם שגויות, הם לא מאמינים בעצמם. כמה מערכי שיעור הכינו השנה על שנת שמיטה וכמה על היצר? על הדברים הכי יסודיים לא מדברים איתם!".

זרז להורדת הכיפה

אלו הנסיבות שהובילו את שיינפלד לכתוב את ספרו החדש 'הבן שלי מתבגר'. לא בכדי עוצבה עטיפת הספר בדומה לכדור הפורח של תוכנת הניווט WAZE. שיינפלד לוקח בספרו את ההורה יד ביד, ובסגנון קולח ופשוט ביותר, מעביר אותו סדנה מרתקת אודות משמעויות גיל ההתבגרות – פיזית ונפשית, הדרכים של הנער להתמודד עם הקשיים, והדרך לבניית שיחה טובה עם הילד, שלב אחרי שלב. שיינפלד מביא מקורות חינוכיים מגדולי הדורות, מדלג מאות שנים קדימה ואחורה – גם בין בתי המדרש השונים – אבל המקורות כולם מובילים לאותה הדרך: כיצד לעזור לילד לראות את הטוב, להאמין בעצמו, לדעת שהוא נורמלי, ויתרה מכך: לדעת שלמרות הקשיים הוא נשאר טהור וטוב וצדיק.

"החלום שלי", אומר הרב שיינפלד, "הוא שנער מתבגר בציבור הדתי יזכה להדרכה משמעותית על ההתבגרות שלו – ודווקא בצורה עדינה, לא מחוספסת. זה יפה שיש מבוכה להורה ולילד, זה משדר שמדובר בדבר עדין, נעים, לא גס. זה מחבר בין ההורה לילד במקום הכי נוגע, הכי חי".

התקשורת בין הורים לילדים היא באופן כללי לא פשוטה.

"נכון, זו סוגיה קריטית בהורות, והיא לא מתחילה בגיל 16. היכולת לתקשר, לשוחח, להרגיש קרבת נפש ואמון צריכה להיבנות בגיל צעיר. זה יכול להיבנות בצורה נעימה מאוד בגיל הילדות, וממילא להמשיך ביתר קלות גם בגיל ההתבגרות המורכב יותר. ועדיין, גם בכיתות ז'-ח' עוד אפשר ללמוד לדבר עם הילד ולפתח איתו שיח עמוק סביב העיסוק בבר מצווה, למשל. לילדים עדיין יש פחות נוגדנים בגיל הזה".

ואחרי השיחה – מה? הילד לא תמיד ירוץ לשתף, וגם לא בהכרח יהפוך פתאום למישהו אחר.

"חשוב לדעת שגם אם אחרי השיחה הילד לא חזר להורה להתייעץ איתו ולספר לו, זו לא הייתה שיחת כישלון. להפך, אני בטוח שכל מילה בשיחה נחרתה על לבו".

יש בספר שיח בוגר וחינוכי, אבל מה עם האמירה החדה להורים: תגנו על הילדים שלכם? האינטרנט והסמארטפון אוכלים אותם בעודם חיים. זה נכון לילדים בני שמונה, וגם בני 18 ו‑28. ואולי גם לראש המשפחה, שאמור לתת דוגמה לכולם.

"יש בספר פרק שלם שמדבר על סמארטפונים והאינטרנט. אני אומר להורים חד משמעית: מי שאין לו תוכנת סינון באינטרנט בבית ולא מגביל את הסמארטפון של הילד, חוטא לתפקידו ההורי. כמעט בכל שיחה ישנה איזו אמא שאומרת שזה לא חינוכי לסגור את האינטרנט, שכן הילד צריך לדעת לבחור בטוב. אז אני שואל אותה: לילדה בת תשע תיתני לחצות כביש סואן לבד? לילד בן שמונה תיתני לשחק באקדח טעון? אי אפשר לדבר על חינוך בלי גבולות. במקביל לגבולות אני מדבר על שיח. השיח על ערכים, שאיפות, קדושה, כוחות יכול להגיע אך ורק מתוך גבולות, כי בלי גבולות זו שיחה לבטלה ואין לברכה על מה לחול. אבל כשהילד יהיה בן 16, לא יעזור שתתקין תוכנת סינון באינטרנט הביתי, כי גם במקומות הכי תורניים הילד הולך לעבוד במלצרות או משהו אחר וקונה לעצמו סמארטפון עם גלישה פתוחה וההורים אפילו לא יודעים מזה! לכן הזמן הסמכותי הוא מוגבל, אבל לעבודה החינוכית אין הגבלה. אם ילד יתבגר מתוך הכרת המושגים של דחיית סיפוקים וגבורה, של חשיבותן של הצלחות קטנות, שנפילות אינן מעידות עליו שהוא שפל, הוא יגיע אל אותה התמודדות שמצפה לו עם כוחות, עם אופטימיות. הוא לא יתרסק".

עד כמה נקודת השבר של הנפילות מרכזית, לדעתך, בתופעת הכיפות הנעלמות?

"מרכזית מאוד, ברור. היום לא מעסיק אותם איפה אלוקים היה בשואה, וגם תורה ומדע לא מעניין אותם כל כך. העולם השתנה בבת אחת. כשאני הייתי נער, היה צריך להתאמץ הרבה כדי להיחשף לפורנוגרפיה. אבל היום, בעקבות המדיה והסמארטפונים, יושב לך ילד במקום תורני ובזמן השיעור רואה סרטי תועבה. ממילא גם התחושות שלהם חריפות יותר, שכן הם נחשפים לדברים שאנחנו לא נחשפנו כל כך ובתדירות הרבה יותר גבוהה. אסור להורה או מחנך לחשוב שהבן שלו נמצא במקום טוב ומאוזן. אין היום איזון".

סרטים כמודל לזוגיות

אליהו אקרמן, פסיכולוג חינוכי מומחה בכיר, הקים לפני ארבע שנים את מרכז 'בקדושה – פסיכולוגיה על פי דרכה של תורה', מרכז לטיפול והדרכה בתחומים שהצנעה יפה להם. אקרמן החליט להקים את המרכז לאחר שנים של סיוע למטופלים דתיים, שהמשותף לרובם המכריע היה היעדר חינוך והכנה מתאימים בתקופת ההתבגרות. לדבריו, חוסר ההכנה הזה הוא האחראי לכל התופעות הקשות שמתגלות השכם והערב מבחינה גופנית ונפשית.

"הרבה שנים אני עובד עם מתבגרים בשדה החינוך, ורואה כל הזמן עד כמה חשוב שהנוער יקבל כלים להתמודדות עם העולם המתירני. מה שדחף אותי להקים את הפרויקט זה כעס גדול על כך שכאשר באו אליי מטופלים לקליניקה, הייתי שואל תמיד את אותה שאלה ומקבל את אותה תשובה: מישהו דיבר איתך? לא. בבית? לא. בישיבה התיכונית? לא. בישיבת ההסדר? לא. עיקר הרפואה היא רפואה מונעת, החינוך המונע. לכן, כדי שאנשים לא יגיעו למצב של התמכרויות, דיכאונות, חרדות, טראומות ופגיעות מיניות, צריך לחנך את הילד".

לחנך למה?

"ראשית, לתת להם ידע: בני הנוער מכירים מידע מעוות, חיים על מיתוסים ודפוסים לא נכונים – הם מכירים סרטים וחושבים שזה נקרא זוגיות וקשר בין איש לאישה. אם לא יסבירו להם את זה, הם לא יידעו. למשל, טיפלתי בנער שנכנס לדיכאון וחרדה כי הוא חושב שהוא מכור ליצר הרע, והוא לא יודע שהוא בסך הכול בריא ונורמלי. בחור שנחשף לאינטרנט פרוץ ומתקשה לשמור על קדושת הברית, הוא לא מכור. הם חייבים לדעת את זה בתור התחלה".

תמיד ישנו הקושי להתמודד בין כוחות היצר ובין הדרישה ההלכתית והמוסרית. זה קושי שתמיד נשאר והופך את ההתבגרות של הצעיר הדתי לקשה ומיוסרת.

"בוודאי. לכן אני אומר כל הזמן: הדרך להסביר לילד היא לומר לו שהדרישות של הקב"ה מאיתנו הן שנהיה סיירת מטכ"ל של בורא עולם. לא להפחיד באיומים על גיהינום חס וחלילה, אלא לספר לו מה המשימה האלוקית של יהודי בעולם, מה האתגר שמצפים ממנו כמתבגר, ומה קורה אם נכשלים".

מה קורה?

"אם נכשלים מתמודדים שוב, צוברים נקודות זכות. כך בונים נפש מתמודדת וחזקה. צריך להסביר לילד שהאיסורים הם אתגר, לא עונש. אם מרימים את כל הנושא הזה לגבהים, הוא הופך ממדכא למאתגר".

וילדים קולטים את זה?

"ילדים קולטים מצוין כבר בגיל 12 כשזה מוסבר נכון, וכדברי חכמים: אם פגע בך יצר הרע, מושכהו לבית המדרש".

כלומר?

"כלומר לתת שם לדברים, להעניק להם משמעות: מסבירים למה היצר הזה מושך ומפתה. למה בורא עולם ברא אותנו עם חיפוש כל כך גדול אחרי ההנאה, ומה הטעם בכך שהוא מתסכל אותנו. הרי הילד חייב להבין למה יש לו יצר בגיל 12, אבל הוא לא יכול לממש אותו עד שיתחתן. והטעם הוא, כדי שיוכל להתחבר לבורא עולם דרך אישה אחת אהובה שיזכה לה כשיגיע לפרקו ויתחיל לבנות עולם שלם. הילד צריך לשמוע את זה כבר מגיל 12".

ועדיין הנפילה מכאיבה והילד לא רואה את הסוף.

"כל התורה מלאה בנפילות ועליות. למה עם ישראל ירדו למ"ט שערי טומאה במצרים? כדי שיעשו תשובה ויגיעו למ"ט שערי קדושה! כלומר, גם אם ירדת למעמקים – אל תיבהל, תאמין שבורא עולם היה איתך שם, והוא יעלה אותך. יש נטייה נוצרית לומר שבורא עולם הוא טוב, אבל אנחנו רעים. הרמ"ק כבר אמר שלא יעלה על הדעת לומר שכוחות הרע אינם מאיתו יתברך. הקב"ה ברא עולם של טוב ורע שמשמשים בערבוביה וצריך לא להיבהל מזה, אלא לתת כלים של משמעות להתמודדות הזאת".

ההבנה העמוקה כל כך משמעותית? הלא הוא מוטרד מהיומיום ולא מהאידיאות הגבוהות.

"ההבנה מאוד עוזרת להכיל ולתת מקום בריא לקושי. גם חשוב לומר במקביל: דע לך שיש גם נפילות, ואם נפלת תדע שעיקר הרצון של יצר הרע בנפילה הוא לא החטא עצמו, אלא שתתייאש ולא תאמין יותר בעצמך. זה לא הופך אותך לרשע מרושע, ורגשות האשם הם רק הדלק לכישלון הבא. צריך להתמודד עם זה, להתעניין בזה, להראות לילד שזה חשוב להורה לא פחות מהישגיו במתמטיקה".

אקרמן מביא דוגמה ליחס בריא ונורמלי מבחינתו לנושא: "אחד מבוגרי ההכשרות של 'בקדושה' הוא מורה לתלמידים צעירים. יום אחד הוא קיבל SMS מתלמיד, שסיפר לו שראה קרי לילה בפעם הראשונה ושאל אותו מה לעשות. לזה אנחנו חותרים. לצניעות אבל לטבעיות. כל הטאבו שיש בחברה שלנו הוא נוצרי, לא יהודי. תרבות השתיקה זועקת לשמיים, מפילה ילדים חללים. בגלל השתיקה הזאת נגרמות תופעות של תקיפות מיניות, בלבולים בזהות, ואז באים כל הארגונים מהרחוב ושואבים אליהם את הילדים כמו מגנטים".

יצירה כפתרון ליצר

בישיבה התיכונית הזורעים שבגליל מתחיל העיסוק החינוכי בתחום ההתבגרות כבר בכיתות הראשונות ברמת קשר רב-תלמיד, ולימוד קבוצתי בכיתות הבוגרות יותר, י"א‑י"ב. "כדי שילד יהיה פתוח ובטוח לשוחח על הנושא הזה, זה חייב להיות חלק מדבר הרבה יותר רחב", אומר הרב ניר וינברג, ראש הישיבה, "חלק ממכלול עמוק ופנימי, שנעוץ בכך שהישיבה תהיה בית לכל דבר. אם תלמיד יודע שבוטחים בו – חדר האוכל לא ננעל וחדרי הצוות לא נעולים, והרב שלך הוא לא רק בעל סמכות אלא גם סוג של חבר – אני מאמין שרק במציאות כזו היכולת לחשוף ולהיפתח, והמוכנות להתמודד עם משהו ביחד היא משמעותית".

לדברי הרב וינברג, עשייה ויצירה הן כלי להתמודדות. "אולי אני עוד נאיבי, אבל לדעתי, אם היום של התלמידים מלא בעשייה ולימודים איכותיים, אם הם נהנים ויוצרים – אני מאמין שזה מסייע להפחתה משמעותית מכל ההתעסקות עם היצר. זה נכון גם בישיבה וגם בבית. לפני שהם יוצאים הביתה בבין הזמנים, אנחנו מכינים אותם, שיתכננו סדר יום, שייתנו צורה ליום שלהם. ברור שזה לא מושלם, אבל זה כלי עזר שאפשר לתת להם".

וכשהם חוזרים?

"כשהם חוזרים אני מדבר איתם הרבה על כך שזה רק טבעי שיהודי מתנהג שונה בבית שלו מאשר בישיבה. זה פער שקיים, פער נורמלי, ואם הם נפלו בבית ועכשיו הם רוצים ללמוד שוב תורה, זה לא הופך אותם לצבועים. זה מרגיע אותם מאוד לדעת שלמרות שהרף הגבוה הוא המטרה שלנו ואנחנו לא מוותרים עליו, הרי שגם אם הם התרחקו ממנו, הם תמיד אהובים, גם עלינו, ובוודאי על ה'".

ישיבת הזורעים היא ישיבה קטנה בכוונה – רק כיתה אחת בכל שכבה, ובסך הכול כ‑140 תלמידים. כ‑10 מקרים בשנה הקשורים לתחומי הצניעות מגיעים לרב וינברג, הן בפניות תלמידים והן על ידי הורים מודאגים. "האמת שנדהמתי מהכנות והמעורבות של הורים שפונים אליי. אני לא בטוח שהורים מפחדים לדבר עם ילדיהם, כמו שהם לא יודעים לדבר. לפעמים קל לדבר עם התלמיד שלך, אבל עם הילד האישי שלך זה הרבה יותר קשה. לכן חשוב כל כך שייבנה בבית דגם שבו יחסי אבא-אמא וילד כוללים גם סמכות אבל גם שותפות וחברות. אני רואה את זה אצלי כשהורים באים לבקר את הבנים בישיבה: יש את ההורים שמסתכלים איך הבן שלהם לומד, ומתעניינים אם הוא תלמיד טוב, ויש את ההורים שמשחקים איתם וקופצים איתם לכנרת. אני בטוח שהקשר שלהם עם הילד הרבה יותר טוב".

הרב אלי שיינפלד מקווה שיבוא יום שבו שיחת הורה ומתבגר תהיה דבר מובן מאליו, ועם זאת הבעיות שהועלו הן לא תמיד נחלת המתבגרים דווקא.

ישנה מציאות לא יוצאת דופן היום, של אבא שבעצמו נופל באינטרנט ומחפש את עצמו כמו ילד, אמהות שבגיל 40 מתחילות להתלבש כמו ילדות בגיל ההתבגרות. אם ההורים במשבר, כיצד הם יכולים להעצים את הילד?

"כבר שמעתי הורה שאמר לי שזו לא שיחה בשביל הילד, אלא בשבילו. אין ספק שהורה צריך להיות באיזון מסוים כדי לשוחח עם הילד שיחה חיובית, גם אם הוא לא כליל השלמות. אם המצב ממש גרוע, שההורים ידאגו למחנך שידבר עם הילד. אבל אני בטוח שכמעט כל הורה יכול למצוא כמה נקודות יסודיות שהוא מתחבר אליהן ויכול לדבר עם הבן שלו".

שאלה חתרנית: האם נכון והוגן להציב בפני ילדים רף של קדושה וטהרה, שעה שאנחנו יודעים שהם כבר מזמן טעמו את החטא? אולי במקום שמירת הברית, יש להציב מטרות משנה: שמחה, לימוד, תקווה, והחטא יתוקן, או לפחות יתעדן כתוצאה מכך?

"זו שאלה מצוינת. יש שלוש אסכולות בנושא: האחת גורסת שבגלל שזה קשה והרבה נופלים וסובלים מייאוש ותסכול, אז בואו נמזער את החטא, ונגיד שזה לא כל כך נורא. הגישה השנייה גורסת שיש רף גבוה ואמיתי, וצריך לדבר עליו, וגם אם הילד עוד עתיד ליפול, הוא צריך לדעת למה לשאוף. ואני חושב שהאמת היא ביניהם: יש טוב וראוי שאליו אנחנו שואפים, אבל הקשיים הם נורמטיביים והגיוניים ומתוכם האדם מתגבר. יש פה ערך מוסף: שההתמודדות מצמיחה, גם אם נכשלים בדרך. אני מאמין שהחינוך למורכבות הוא הנכון. צריך להגיד את האמת, אבל לא לצטט ספרי מוסר מפחידים באופן חלקי, לתת את הדגש על אתגר השמירה ואתגר התיקון שאחרי הנפילה. שיידעו שיש חשיבות לשמור, אבל שיידעו שיש דבר נפלא שנקרא תיקון".

==

הכתבה פורסמה בעיתון בשבע.