לקראת קריאת פרשת שמות, שבה משה רבנו ניצב מול הסנה הבוער ושומע את הקריאה שמעצבת את ייעוד חייו – "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל" – בלב המדבר הישראלי מתגלה חיבור מפתיע ומעורר מחשבה בין פסוק עתיק לרגע עכשווי של הנהגה.
במרכז בה"ד 1, המקום שבו מעצבים את דור הקצינים הבא של צה"ל, ניצב בית כנסת יוצא דופן בשם "הסנה הבוער". זהו מבנה שאינו מסתפק בלהיות מרחב תפילה, אלא מבקש להפוך רעיון תנ"כי עמוק לחוויה פיזית, אדריכלית ורוחנית – דווקא עבור מי שעומד רגע לפני קבלת אחריות פיקודית.
אדריכלות של שליחות
את בית הכנסת תכנן אליעזר (אלי) ארמון, המגדיר את עצמו כ"אדריכל יהודי". נקודת המוצא לתכנון לא הייתה רק פונקציונלית, אלא רעיונית: כיצד מתרגמים את רגע השליחות של משה – אדם שנקרא לומר "הנני" – לשפת הבטון, האור והמרחב. המבנה עוצב כמעין להבות בטון, המקיפות את המתפלל ויוצרות תחושת אש שאינה מכלה – אש של מחויבות, אחריות ושליחות. כך, בזמן תפילה או התכנסות, הקצין לעתיד אינו רק בתוך מבנה, אלא בתוך רעיון.
מהסנה של משה – לצוער של היום
החיבור מקבל עוצמה מיוחדת ברגעי חשיפת דרגות הקצונה, המתרחשים על רחבת המסדרים הסמוכה. הצוער, שזה עתה קיבל דרגות, ניצב מול מבנה "הסנה הבוער" – ומבלי לומר מילה, האדריכלות מחברת בין מעמד הסנה במדבר סיני לבין הרגע שבו הוא עצמו מקבל על עצמו הנהגה ואחריות לחיי אחרים.
במובן זה, בית הכנסת אינו רק אתר דתי, אלא ציר רעיוני שמלווה את הקצין מהרגע הסמלי של "הקריאה" ועד מימוש השליחות בפועל.
בין המשכן למדבר המודרני
גם פרטי הבנייה עצמם נטועים בטקסט המקראי. כל קבוצה של שלוש "להבות" במבנה מחוברת באמצעות מוט ברזל אופקי – אזכור ישיר לאופן בניית המשכן: "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה" (שמות כ"ו, כ"ח). כך נטווה חוט דק אך עקבי בין המשכן הנודד במדבר לבין מבנה קבע בלב בסיס צבאי מודרני – בין עבודת הקודש של אז, לעבודת השליחות של היום.
לומר "הנני" גם במאה ה-21
בית הכנסת "הסנה הבוער" מציע מבט אחר על אדריכלות צבאית, דתית ולאומית. הוא מבקש להזכיר: יש רגעים שבהם אדם נקרא לעמוד, להקשיב, ולהשיב "הנני" – אם כנביא במדבר, ואם כקצין צעיר בתחילת דרכו. לקראת פרשת שמות, נדמה שהמבנה הזה מצליח לעשות בדיוק את מה שהפסוק העתיק מבקש: להבעיר אש של שליחות – בלי לכלות את האדם שבתוכה.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים