יצא לי כרווק לקיים עשרות שבתות בנחלאות. אם לא  יותר. מתוכם זכורה לי בעיקר שבת אחת: בסוף התפילה הכריז הגבאי בבית הכנסת 'קול רינה' שכל מי שרוצה לזכות ולעשות חסד עם מתפללי בית הכנסת הקבועים מוזמן לעדכן אותם שהוא ישמח להתארח אצלם לארוחת ליל שבת.

שמעתי את ההזמנה ובעיקר אהבתי את בחירת המילים: במקום שהרווקים ירגישו שעושים להם טובה, הגבאי בחר בניסוח מדויק מאוד שבו בעצם הם, הרווקים, עושים טובה למארחים.

איזו אינטליגנציה רגשית! איזו הכלה! איזו גאונות במידות וסולידריות חברתית.

לאחר מכן, ניגש אליי ילד קטן ומקסים ואמר לי שאבא שלו ממש ישמח אם אני אוכל לעשות להם טובה ולתת להם לארח אותי. ממש ככה.

נו, חשבתי לעצמי, שאני אמנע ממנו דבר כזה? אז 'אפשרתי' לו לארח אותי. ותקשיבו, זו הייתה ארוחה פשוט…. מדהימה. ממש. מטורפת בקטע הפסיכי של המילה.

חלות באפיית יד… כמו ויז'ניץ רק בגרסת הבוטיק. מיליון סלטים. דגים מה ואיך שבא לכם. ובסוף כבש, אנטריקוט או מה שזה לא היה.

אבל מעבר לחוויה הקולינרית, זו תחושת הנראות שמילאה את החיים שלי ובעיקר זו שגרמה לי להרגיש שאני לא שקוף….אלוהים ישמור מישהו בביצה הזו סוף סוף רואה אותי!

ממש. רואה. אותי.

ולמה בעצם אני מזכיר את העניין של בית הכנסת 'קול רינה' וארוחת ליל שבת הזו? 

כי חוץ ממנה לא היה שום דבר. נאדה. מדבר. ים המלח. אין כלום כי לא היה כלום. או אם תרצו: אם זה הולך כמו כלום, מריח כמו כולם ועושה קולות של כלום, אז זה כנראה… הבנתם לבד. יופי.

בשבועיים האחרונים קיבלתי יותר מידי סיפורים על רווקים ורווקות ששיתפו אותי שהם מוצאים את עצמם מקיימים שבתות בביצה. לבד. אשכרה לבד. ואני שואל אותם: "רגע, לבד לבד? כאילו איפה כולם". והם עונים לי: "לבד לבד. אין כולם. אין אף אחד"

תגידו: "למה אתה מחרטט? אני מכיר את הדוד של סבתא של חבר שלי שהוא דווקא מזמין רווקים ורווקות". ועל זה אענה לכם: יכול להיות. באמת.  ועדיין אני מניח שאין לאותם רווקים עניין סתם להמציא.

ונזכרתי איך כשגרנו בקטמון בירושלים לא הייתה שבת אחת. אחת.. שלא היינו מזמינים רווקים ורווקות לארוחה שלנו. זה נראה לי כל כך בסיסי.

עכשיו, אני לא אומר… בוודאי שמותר לזוג או למשפחה להיות עם עצמו. הכול טוב. בואו, אף אחד לא התכוון שתקריבו את חיי המשפחה או השלום בית שלכם.

ובכל זאת, אם המנייד היה על זה שאנחנו לא נותנים לרווקים ולרווקות, לגרושים ולגרושות, לאלמנים ולאמנות או לאמהות היחידניות להיות לבד… אז העולם שלנו, אלוהים, העולם שלנו היה נראה כל כך אחרת. יותר טוב. יותר מתוקן. יותר נעים. וזה שהמצב הנוכחי הוא שיש יותר מידי אנשים שמרגישים שלא באמת רואים אותם… זה לגמרי אבל לגמרי דפוק!!!

מי אני שאקרא לכם לשים לב יותר לאנשים שמסביבכם. באמת. רק על עצמי לספר ידעתי… אם רק היינו משכילים לקחת לכל קהילה אדם שבתפקיד ההגדרה שלו זה לדאוג ולוודא שלא משאירים אף אחד מאחור.

פשוט קצת תשומת לב.

או קצת לב.

זה הכול.

==

אבינועם הרש הוא מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער.