בפרק מיוחד של סינמה שו"ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את נדב לפיד לשיחה רחבה ובלתי מתפשרת על קולנוע. לרגל עליית סרטו החדש "כן" לבתי הקולנוע, לפיד מדבר על יצירה כפעולה אינסטינקטיבית, על חופש אמנותי, ועל קולנוע שלא מבקש להסביר את עצמו אלא לגרום לצופה להרגיש.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

נדב לפיד בסינמה שו"ת באולפן סרוגים

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים – לחצו כאן

כבר בפתיחת השיחה עולה הסרט "כן" דרך חוויה אישית של לודמיר כצופה. הוא מתאר צפייה שהותירה בו תחושה שמדובר ביצירה שחייבים לפגוש עכשיו, לא כסרט מטיף או חד משמעי, אלא כסרט שמבקש להכיל מורכבות, רגש ודיבור.

לפיד מצטרף ומספר על הדמויות שבמרכז הסרט, י'. מוזיקאי ג'אז ואשתו יסמין, רקדנית לשעבר, שחיים בתל אביב אחרי השבעה באוקטובר ומנסים להמשיך להתקיים במציאות שבה נדמה שלאומנות כבר אין מקום. מתוך הצורך לשרוד, הם מוצאים את עצמם מספקים עונג, בידור ונחמה, עד שי'. מקבל הצעה בעלת משמעות לאומית להלחין המנון חדש לישראל שאחרי האסון.

השיחה חוזרת להתחלה. לפיד מספר שגדל בבית של קולנוע, אימו הייתה עורכת סרטים, והוא כילד צייר סצנות מסרטים. דווקא בגיל ההתבגרות הוא דחה את הקולנוע, אימץ תפיסה של גבריות ישראלית לוחמנית, והאמין שגבר צריך להיות חייל ולא משורר. רק אחרי הצבא, מתוך תחושת הלם וניתוק, עזב לפריז. שם, בתוך עוני, בדידות וזרות, גילה מחדש את הקולנוע. לדבריו, אין מדיום אחר שמסוגל לבטא מה זה להיות חי כאן ועכשיו כמו קולנוע.

הקולנוע של לפיד, כפי שהוא מתאר, אינו קולנוע שמסתפק בסיפור. הוא קולנוע שמנסה לדחוף את גבולות המדיום, למצוא עוד דרכים קולנועיות להביע רגשות ורעיונות. הוא מדבר על אובססיה לחיפוש קולנוע אחר, כזה שעדיין לא התגלה, ועל הרצון לגלות חופש. החופש הזה בא לידי ביטוי גם בתנועות המצלמה שלו. לפיד מסביר שתנועות המצלמה אינן נובעות מהסבר אינטלקטואלי אלא מתחושות גופניות. הוא מתכנן את ההתפרעות מראש, אבל משאיר מרחבים שבהם הכאוס יכול להיכנס, והעולם יכול לחדור אל תוך הפריים.

השיחה עוברת דרך סרטיו המרכזיים. השוטר, פיצ'ר הביכורים שלו, מתואר כסרט גדול תמטית ששואל למה חוסר צדק שולט בעולם ולמה כמעט בלתי אפשרי לשנות דברים. לפיד מדגיש שהסרט לא קיצוני, אלא שהמציאות עצמה קיצונית, והולכת ומתקרבת אליו עם השנים. הגננת זוכה לשיחה ארוכה ומרגשת. לפיד מספר שהסרט נולד משירים שכתב כילד בן חמש ונשמרו במגירה של הוריו במשך עשרות שנים. הוא מדגיש שהסרט אינו על הילד המשורר אלא על הגננת, על אהבה לשירה בעולם שכבר לא יודע להעריך רגישות ועדינות. בעיניו, זה סרט על חברה שבה שירה כבר אינה חשובה, תופעה שאינה ישראלית בלבד.

גם מילים נרדפות עולה בשיחה כסרט על צעירות, חופש וניסיון להיוולד מחדש במקום אחר. לפיד מדבר על החוויה האישית שלו כישראלי צעיר בפריז, על בדידות, ניתוק וניסיון להימלט מזהות, ניסיון שבסופו של דבר נכשל. זהו, לדבריו, סרט על הרצון להיות חופשי ועל המחיר של החופש הזה.

השיחה כולה מציירת דיוקן של יוצר שפועל מתוך אינסטינקט, מתוך אהבה לחופש ומתוך אמונה עמוקה בכוחו של הקולנוע לא רק לספר סיפור אלא לגרום לצופה להרגיש. לפיד אינו מחפש להסביר הכל, אלא לטלטל, לעורר, ולפתוח מרחב של מחשבה ותחושה.

בסיום השיחה אי אפשר להתעלם מהרגע שבו לפיד נמצא בקריירה שלו. "כן", סרטו החדש, יוצא לבתי הקולנוע היום (חמישי). זהו סרט שנולד מתוך מציאות ישראלית סוערת, אך מסרב להסתפק בעמדה אחת או במסר נוח. הסרט, שהוקרן במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן וזכה לשבחים נרחבים בעולם, מציב במרכזו אמן שנדרש לומר כן. לא מתוך רוע, אלא מתוך עייפות, צורך לשרוד ורצון לאהבה ולהכרה.

כן הוא סרט שלא מבקש להרגיע. הוא דורש מהצופה נוכחות, הקשבה ופתיחות. לפיד ממשיך בו קו קולנועי לא מתפשר, כזה שמעדיף טלטלה על פני נוחות, תחושה על פני הסבר, וחוויה גופנית על פני תזה סגורה. זהו סרט שמרגיש חי, מסוכן וחשוף, ומזכיר למה הקולנוע של לפיד ממשיך לעורר דיון, התנגדות ואהבה גדולה, בארץ ובעולם.