אני חברת כנסת כבר 10 שנים וחברת ליכוד עוד לפני שמלאו לי 30.

כלוחמת מג"ב, ימנית וליברלית ידעתי שיש לי רק בית אחד: מפלגת הליכוד. אז מה גרם לי לעזוב אותו, ולמה בניגוד לכל חבריי בתקווה חדשה, החלטתי לא לחזור?

הליכוד איבד את הדרך

הליכוד הם אחיי ואחיותיי. מצביעי הליכוד הם האנשים הכי פטריוטים של מדינת ישראל. צמחתי בליכוד. אני ימנית אמיתית שיונקת את התפיסות שלה מז'בוטינסקי, בגין ונתניהו של שנות ה-90. אמן ויכולתי לשנות את הליכוד מבפנים ולהחזיר עטרה ליושנה. אך בצער רב, הליכוד הסתאב. הוא עבר מפא"יזציה.

הליכוד אמור לתמוך בכלכלה חופשית, גיוס הוגן ושיוויוני, זכויות להט"ב, לגליזציה של קנאביס, חירויות הפרט, מלחמה בקרטלים וקבוצות לחץ, הסרת חסמים ורגולציות, משילות, סלידה מהגישה הניאו מרקסיסטית של ישראל הראשונה והשנייה (למרות שיכולתי להשתמש במוצא המרוקאי שלי ככלי ניגוח) – כל אלו הם עקרונות יסוד שלי. עבור עקרונות יסוד אלו, הגעתי לפוליטיקה והפכתי את העשייה הציבורית למשימת חיי.

לצערי, לא ניתן ליישם את העקרונות הללו במפלגת הליכוד של היום.

עיקרון חשוב נוסף בימין הליברלי הוא לקיחת אחריות אישית, ודרישה מאחרים לקחת אחריות אישית. העיקרון הזה לא קיים בליכוד של היום וכולנו רואים כיצד הם זורקים אחריות כמו סוכריות בבר מצווה.

גם אני שותפה לביקורת על מערכת המשפט, הבירוקרטיה וגורמי אכיפת החוק, אך אי אפשר להפיל עליהם את כל האשמה. תמיד יש אשם תורן: אם זה היועמשית, או בג"צ, שב"כ, האו"ם, האשכנזים, המשק, ההייטק וכו'… אבל איפה האחריות האישית?

והחלק העצוב ביותר הוא שרוב מצביעי הליכוד לא שותפים לתפיסות הללו.

רובם בעלי תפיסה ליברלית מחד, ומאידך אוהבים ומחוברים למסורת והחשיבות של הדת. רובם מעדיפים שהמדינה לא תתערב להם בעסק ותקבע להם מה למכור וכמה, ומאמינים בניידות חברתית וביכולת להתפתח באופן עצמאי.

רובם יודעים שיש עדיין גזענות, אך היא לא תקרת בטון שמונעת כל יכולת להתפתח ולשגשג. ליכודניקים לא אוחזים בתודעת קורבן אין סופית. לרובם יש בן דוד להט"ב וישמחו שתהיה לו אפשרות לפונדקאות או להתחתן.

והנקודה הכואבת ביותר: רובם (ככולם) מאמינים בזכות ובחובה של גיוס שיוויוני לכל אזרח בישראל, וכועסים על ההתקפלות של חברי הליכוד למפלגות החרדיות בנושא הגיוס והתעסוקה. טיוטת חוק הגיוס, המעלה את גיל הפטור ל-26, לא תגייס שום חרדי ואף תקשה על החברה החרדית להשתלב בשוק העבודה.

מדובר בחוק שיצא ישירות מהמדפסת של העסקונייה החרדית.

אין שום סיבה שהמפלגה הגדולה ביותר בציבור (וכפועל יוצא – בכנסת), תתקפל לגחמות של מפלגות סקטוריאליות לשם שלמות הקואליציה, ובדרך יסכנו את כל המפעל הציוני. הליכוד צריך להוביל, לא להיות מובל.

הפיצ'ר של הפריימריז – כניעה לקבוצות לחץ

בנוסף, כיום חברי הליכוד כנועים לקבוצות לחץ. מבנה הפריימריז בו ששת אלפים קולות בעלי יכולת להחזיק בגרון כל סקטור במשק, אם זה מועצת הלול, הדבש, נהגי המוניות ורבים אחרים, הפכו לגורמים העיקריים ליוקר המחייה הישראלי. גם אם הרצון של חברי הכנסת מהליכוד נמצא במקום הנכון, ולרובם כן רצון טוב – הם פשוט לא יכולים להילחם במפקדי הארגזים. ברגע שהם ילחמו בהם, בפריימריז הבאים הם יעופו.

זה לא באג, זה פיצ'ר במבנה הפריימריז הנוכחי של המפלגה.

נכנסתי לממשלה עם תחילת המלחמה, בהבנה שנדרש קונצנזוס רחב וממשלה רחבה יותר על מנת לנצח את המלחמה החשובה הזו. הסכם החטופים הקודם והסכם הפסקת האש הנוכחי, שניהם עברו בזכות ההצבעות שלנו. אני נשארת בממשלה כי אני יודעת שנשאר לנו מלחמה נוספת, בזירת ההסברה והדיפלומטיה. שם אני נלחמת מהבוקר עד הערב. זירה שאסור להזניח אותה ואני מקווה שגם הממשלות הבאות לא יפקירו אותה, כפי שקרה עד כה.

אני חברת הכנסת היחידה היום בכנסת שעומדת באופן עצמאי בלי שום מפלגה. לקחתי את ההימור הגדול ביותר, אך עשיתי זאת כי אני מאמינה בלב שלם שרוב הציבור הישראלי מחזיק בעמדות שלי.