שכול הוא שיא הכאב. יש דרכים שונות  להתמודדות עימו. אחת  מהן היא כתיבה והפעם לשם שינוי שירה . זה בדיוק מה שקורה בספרה הראשון של עדי ליבנה לוגר, קשר מות, בו היא מציע  מבט אינטימי, נוקב ומדויק על חייה לאחר נפילתו של בנה אסיף בקרבות בצפון רצועת עזה, בתחילת המלחמה.

שירים שאחרי הדפיקה בדלת

השירים שבספר נכתבו מתוך השתיקה שאפפה אותה מיד לאחר הדפיקה בדלת. תחילה לא יכלה לתמלל את תחושותיה במילים, והשירה הייתה לה מוצא – שפה חדשה שבה הצליחה לספר את מה שאי אפשר היה לומר.

הספר הוא יומן שכול פואטי, המכיל שירים קצרים, מדויקים ונוגעים, שפותחים חלון לנפשה של אם שכולה: מחשבותיה, חלומותיה, פחדיה וגעגועיה. לצד הכאב נוכחים גם רוך, חמלה ואפילו הומור. הספר מאפשר להורים שכולים לזהות את עצמם במילים שלא העזו לומר, ומתמלל את פעימות ליבו של השכול הישראלי.

הבית עמד איתן

(אֶת קִירוֹתָיו הַסְּדוּקִים

וְאֶת עַקְמוּמִיּוּת רִצְפָּתוֹ

יָדַעְנוּ לְתָרֵץ

בְּמִקּוּמֵנוּ עַל אוֹתוֹ שֶׁבֶר

סוּרִי־אַפְרִיקָנִי

שֶׁכְּבָר שָׁנִים עוֹמֵד

עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ)

וְאָז בָּא אוֹקְטוֹבֶּר.

  שבר שהפך לשליחות

הספר נכתב מתוך שבר אישי שהפך לשליחות. מאז נפילתו של אסיף בוחרת ליבנה לוגר ללכת לאורו – הקימה יחד עם משפחתה את עמותת "דב קוטב במדבר" ופרויקטים חברתיים לזכרו.

הספר נושא קול רחב יותר מכאבה של אם שכולה אחת, ויכול לשמש כלי טיפולי לפתיחת השיח על האובדן להורים שכולים נוספים. זהו קול של חברה שלמה למודת מלחמות, המבקשת לדבר את הכאב.

100 עמודים שכולם כאב שירה וזכירון.