ליאל אלי היא אחת המשפיעניות הגדולות והאהובות בישראל, עם יותר ממיליון עוקבים ברשתות החברתיות. ביום חמישי האחרון היא הפכה לאמא בפעם הראשונה, והבטיחה לעוקבים הנאמנים שתחלוק איתם את כל הפרטים. כעת היא עמדה בהבטחה והעלתה לאינסטגרם סטורי ארוך ומפורט – צעד אחר צעד – על המסע האינטנסיבי שעברה עד שהחזיקה את בתה בזרועותיה.
זה התחיל כמו כל לידה – ולאט לאט הפך לסיוט
"טוב אתם איתי?" פתחה ליאל אלי את הסיפור המלא. "הכל התחיל בלילה של ה-10-11, 3:00-6:00 ציר ל-10 דקות בערך. אמרתי בואנה יש מצב אני יולדת היום? צירים סדירים מה". ספוילר: היא ממש לא ילדה באותו לילה.
"בקיצור קמה, הצירים הפסיקו והכאבים נעלמו. אמרתי טוב, אבל זה מתקרב. עושה תמונות של הבטן סתם שיהיה לי".
בלילה שלאחר מכן הצירים חזרו בעוצמה גדולה יותר: "לילה שבין ה-11-12, עוד פעם צירי עולם עקביים אמרתי יש מצב היום. כמה, מתחילה לעשות כדור פיזיו, הצירים שוב לא עקביים אבל קיימים! בשלב הזה מתחילה להסתובב עם הטנס (זה כזה מכשיר עם אלקטרודות שעושה זרמים ומקל על הכאבים)".
ההמתנה האינסופית במיון יולדות
לאחר יום שלם של צירים שהלכו והתגברו, הגיע הרגע שכל יולדת מחכה לו – הנסיעה לבית החולים. אלא ששם חיכתה לליאל אלי הפתעה מרה.
"הערב הגיע עדיין צעירים בולעת כאב מחכה שיהיו סדירים. קאט ללילה, צירים כל חמש דקות! מקפיצה את אמא, ויאללה למיון יולדות. בודקים פתיחה – אחד וחצי. אממה – אין חדרי לידה!!! עומס מטורף!!! במות מחכות פה שעות, אין צפי להיכנס, בטוח שלא בשעות הקרובות. נכנסת לברייקדאון".
הצירים כבר הגיעו כל שלוש דקות, הכאב היה בלתי נסבל והתסכול רק גבר: "בשלב הזה יש כבר ציר סדיר לשלוש דקות, התסכול גובר, הכאבים מתעצמים ושוב אין צפי! חשבתי אכנס אקבל אפידורל, אבל זה נראה כל כך רחוק. איך מחזיקים????".
השעות נקפו לאט, הכאב הפך קבוע: "השעות עוברות, זה הופך לציר אחד מתמשך, ציר אחד מתמשך. הבכי יוצא ממני בקטע בלתי נשלט, זה משהו שאני בחיים שלי לא חוויתי. מקצרת לכם, אחרי המון המון המון המון שעות, סוף סוף חדר לידה התפנה. רותם הדולה, כדור ההרגעה שלי, הגיע. בפתיחה 3.5 מקבלת אפידורל".
מהרגע שהאפידורל נכנס: השמיים נפתחו
ברגע שהאפידורל התחיל לפעול, ליאל חזרה להיות היא: "עכשיו אני פיה, לקחתי אפידורל", סיפרה בחיוך רחב, "שני המיילדת שלי פה, המעלפת".
"איך נשים עושות את זה?"
כדי לזרז את ההתקדמות הוחלט להוסיף פיטוצין: "ויאללה לעבודה. אין התקדמות בפתיחה צריך לזרז, שמים לי פיטוצין ורותם מתחילה לעשות לי תרגילים מזרזי לידה! תוך כדי מדברת איתי, מרגיעה אותי, מסבירה לי מה עושים. התרגילים החזירו לי את הכאבים ואת הצירים. מותשת כבר. תוך כדי תוהה: איך נשים עושות את זה?" כתבה ליאל אלי, "איך נשים עושות את זה?????".
הרגע שהכל הפך למשתלם
"ומקצרת לכם", כתבה ליאל, "לידה, לחיצות, הלם כשאני רואה אותה. התרגשות, הודיה, אופוריה, הזיות. זה משהו שאני לא אצליח להסביר במילים. התחושות האלה (רושמת ותוך כדי בוכה), זה הדבר הכי טהור. ישתבח שמו זה באמת פלא הבריאה זה נשגב מבינתי. תודה תודה בורא עולם. זה באמת זה שווה הכל, זה באמת שווה הכל. הכל מתנקז לרגע הזה".
הסיפור של ליאל אלי מזכיר לכולנו שלידה היא מסע בלתי צפוי – מלא כאב, תסכול, אבל בסופו של דבר גם אהבה ופלא עצומים שאין דומה להם.
תגובות
לבת זוגי היו צירי לידה. הלכנו לבי"ח. המתנו כשעתיים וחצי בתור למיון יולדות, כאשר מעלינו, בחדר ההמתנה, עבדו בעלי מקצוע על התקרה הדקורטיבית ברעש מרחיד אזניים. אחרי שעתיים וחצי התייאשנו ורצינו ללכת. הפקידה בכניסה למיון יולדות אמרה שנוכל ללכת רק אם נחתום על טופס כי האחריות היא כולה שלנו ולא של ביה"ח. ביקשתי טופס כזה והתחלתי למלא אותו. במהלך מילוי הטופס אמרה לנו פקידת הקבלה כי "פתאום" התפנה רופא. הרופא טען כי בפתיחה של 2.5 סמ' הוא אינו יכול לקבל ללידה, אלא רק בפתיחה של 3 סמ' ומעלה. חזרנו הביתה. כמה שעות אח"כ הלכנו לבי"ח אחר. בת הזוג שלי התקבלה לחדר לידה. המיילדת היתה נוראית. עשתה "טובה" כשהפסיקה לשתות קפה (כל הזמן) ו"הואילה" לבדוק, פעם בשעה, כיצד מתקדמת הלידה. עשיתי סקנדל אחרי מס' שעות, ובסוף, בלידה עצמה, הגיע רופא. המיילדת גם נזפה בבת זוגי - "למה את נוגעת בי" (במיילדת). מה היא רצתה? שבאמצע לידה פעילה בת זוגי תתאפק ולא תיגע בה בהיסח הדעת? היה עוד יחס נוראי ומזלזל מצד המיילדת בלידה. בסוף, התינ