דברים אלה היו צריכים להיכתב מזמן, ורשלנות הביאה לכך שלא נכתבו. אולם זו עמדתי כבר שנים רבות:

א. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר התעלמות. אי-ייחוס חשיבות כלשהי לכל מה שנאמר וייאמר על ידו היא התגובה הפשוטה ביותר והמבהירה ביותר. כל יציאה נגד גם מעניקה משקל לדברים שאמר.

ב. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר העמדת תלמידים הרבה, הגדלת עולם התורה הציוני-דתי, הזמנת הרב תמיר הי"ו ו"מוחרמים" אחרים ליותר ויותר מקומות, והרחבת העיסוק במשנתם ובתורתם.

ג. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר הכרעה של הדרגים – הרוחניים והפוליטיים – המשתפים פעולה עם מי שמדבר באופן כזה וברוח כזו, להפסיק לעת עתה שיתוף פעולה כלשהו. כל רווח פוליטי אחר מלמד על מקומה הירוד של תורה בסולם הערכים.

ד. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר הרצון שלא להשתתף בזירת ההתגוששות המתחרה בעוצמת המחאות הנאמרות. כבר חכמינו כאבו את הכאב הגדול: "…זונות מפרכסות זו את זו (כלומר: מסייעות האחת לשניה) – תלמידי חכמים לא כל שכן" (שבת לד ע"א). אהבת תורה גדולה יונקת מעולם בונה ויוצר. הזוכה הגדולה ביותר מהתגוששות החסידים והמתנגדים הייתה הכפירה.

ה. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר לימוד חוזר ונשנה של דברי הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית: ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

לא כהטחה כלפי מישהו אחר, אלא כקבלה שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו.

ובהפוך על הפוך – זכה הרב תמיר הי"ו שסגולותיו ועוצמתו זכו בהבלטה דווקא על ידי מבקשי רעתם. אין ברכה גדולה מזו, וכמעט שראוי לומר תודה על הדברים. זו המחאה היותר גדולה.