תהליך הגאולה; תהליך הדרגתי או פתאומי?

עולם של הדרגתיות

בפרשתנו מופיע תיאור מפורט של מהלך התשובה והגאולה של עם ישראל. הדבר הראשון שאפשר ללמוד מתהליך זה, שהגאולה היא תהליך, היא אינה פתאומית, אינה בבת אחת, אלא היא תהליך הדרגתי ארוך. כמובן שיד ד' לא תקצר והיה מסוגל לעשות גאולה פתאומית, כפי שלעיתים מהלכים קורים בקפיצה ודליגה. אך הגאולה, כפי שמוסבר בפרשתנו, תתקדם דווקא בצורה הדרגתית. הביא זאת גם בעל עקידת יצחק שתהליך הגאולה לא יהיה פתאומי אלא איטי.

דבר זה אינו ידיעה פרטית לנושא הגאולה אלא יסוד כללי שיש ללמוד. יסוד זה רמוז בפרקי אבות (ה א): "בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות?" וכו'. כלומר, עולמינו אינו בא לבטא את היכולת האלוקית לברוא בבת אחת, אלא הוא בא לבטא דווקא את היכולת האלוקית לברוא דברים בהדרגה, "לתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". המהר"ל בספרו דרך חיים מבאר שאילו ניברא העולם במאמר אחד, בבת אחת, העולם היה שלם, לא היה צורך בו לבני האדם שיתקנו אותו. לעומת זאת, בעולמינו זה, מכיון שניברא בצורה הדרגתית, אנו מסוגלים להשתתף בו. דבר זה גם רמוז ברש"י בפרשת בראשית (א ד) המבאר מדוע לא נאמר על האור 'ויהי כן', אלא 'ויהי אור', כותב רש"י: "וירא אלהים את האור כי טוב – אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא". ד' אמר ויהי אור, והופיע אור, אך האור שהופיע אינו האור הגדול שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, אלא חלק ממנו, מעט, והאור האמיתי יופיע אט אט בהדרגה.

כאמור, עולמינו הוא עולם ההדרגה. אמנם החשיבה העממית מבינה רק מציאות של דילוגים, או שהדבר קורה או שלא, אך החשיבה הבוגרת והרצינית מבינה שבמציאות אין דילוגים אלא רק תהליכים.

הוכחה מהרמב"ם ומהגמרא – קיבוץ גלויות סימן למשיח

המהלך ההדרגתי מתחיל בפסוק ג: "ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך". כאן מתוארת המדרגה הראשונה בתהליך הגאולה, קיבוץ הגלויות. המדרגה הבאה מתוארת לאחר מכן: "וירשתה", ירושת הארץ. הכוונה בירושת הארץ אינה רק לישיבה בה, אלא שלעם ישראל תהיה ריבונות מלאה בארץ ישראל, כלומר הקמת מדינה. לאחר מכן, מדרגה שלישית: "והיטבך", ברכה כלכלית, וכו'.

כותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יא א) שמי שאינו מאמין במשיח ואינו מחכה לביאתו, אינו כופר רק בדברי הנביאים אלא גם בתורה ובמשה רבינו, שנאמר (דברים ל ג-ה): "ושב וקבצך", וכן: "אם יהיה נדחך בקצה השמים", "והביאך ד". יש לשאול כיצד לומד מכאן הרמב"ם על ביאת המשיח, למרות שהפסוקים כלל לא מזכירים אותו אלא רק קיבוץ גלויות! אלא יש כאן סימן לכך שהרמב"ם הבין שקיבוץ הגלויות קשור לביאת המשיח. כלומר, לפי הרמב"ם אם יש "ושב וקיבצך", זה אינו סתם חסד אלוקי שאינו קשור לגאולה, אלא זה סימן למשיח.

אמנם מניין למד הרמב"ם שהפסוק "ושב וקיבצך" עוסק בביאת המשיח? הרי ייתכן שקיבוץ הגלויות הינו חסד אלוקי גדול שאינו קשור כלל למשיח. ייתכן שהמציאות הזו היא רק מציאות ביניים, בין הגלות לגאולה. מניין לרמב"ם שדבר זה סימן למשיח?

אפשר ללמוד זאת מדברי הגמרא בחולין (סג א): "רחם זו שרקרק, אמר רבי יוחנן למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (רש"י, רחמים – מטר). אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי (יושבים על שום דבר) ועביד שרקרק (כשהוא מצפצץ נישמע כאומר שרקרק) וגמירי (ולמדו) דאי יתיב אארעא ושריק (אם יושב על הקרקע ושורק) אתא משיחא שנאמר: "אשרקה להם ואקבצם". גם כאן רואים שהגמרא לומדת מהפסוק שמדבר על קיבוץ גלויות על ביאת המשיח, מכאן אפשר לראות מקור לרמב"ם.

הוכחה מהמהר"ל – קיבוץ גלויות סימן למשיח

גם במהר"ל ישנה הוכחה לכך שקיבוץ הגלויות מעיד על ביאת המשיח. בהקדמתו לספרו נצח ישראל הוא מפרש את המשנה בברכות (א ט): "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך, הימים. כל ימי חייך, הלילות. וחכמים אומרים, ימי חייך, העולם הזה. כל ימי חייך, להביא לימות המשיח". בן זומא לומד מן הריבוי של המילה "כל" שעל האדם לספר על יציאת מצרים גם בלילות, ולעומתו חכמים לומדים ממילה זו שיספרו את סיפור יציאת מצרים גם בימות המשיח. אם כן, לפי בן זומא אומרים יציאת מצרים בלילות, אך אין אומרים יציאת מצרים לימות המשיח.

מניין למד זאת בן זומא? מבאר המהר"ל (בהקדמתו לנצח ישראל): "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה'. אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב: "ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים וכו". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לה וכו'". גם כאן בן זומא סומך את הוכחתו שלא מזכירין יציאת מצרים בימות המשיח על ידי פסוק שעוסק בקיבוץ גלויות. על כן אפשר לראות כאן הוכחה נוספת לכך שקיבוץ גלויות ומשיח הם דבר אחד.

פירוט תהליך הגאולה הרמוז בתהילים

ישנו מקום נוסף בו רמוז תהליך הגאולה. נאמר בתהילים (פרק ע): "למנצח לדוד להזכיר", מה הפסוק רוצה להזכיר? מבאר שם רש"י: "במדרש תהלים ראיתי משל למלך שכעס על צאנו וסתר את הדיר והוציא את הצאן ואת הרועה אחר זמן החזיר את הצאן ובנה את הדיר ולא הזכיר את הרועה אמר הרועה הרי הצאן מוחזר והדיר בנוי ואני איני נזכר?!". כך היא דרך הגאולה, בתחילה ד' יכנוס את צאנו – עם ישראל. שלב שני "בנה את הדיר" – בניין ארץ ישראל. אך "ולא הזכיר את הרועה" – המשיח, דוד המלך, לא מוזכר. על כן מתחיל המזמור הבא: "למנצח לדוד להזכיר, אלהים להצילני". כמובן שלבסוף יגיע המשיח, אך הוא אינו מגיע בתחילת תהליך הגאולה אלא בסופה.
מניין למדרש שזהו סדר הגאולה? מבאר שם רש"י שתהליך זה, מבואר ברמז בשני פסוקים במזמור הקודם (תהלים סט לו-לז):"כי אלוהים יושיע ציון, ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה, אוהבי שמו ישכנו בה". בתחילה "אלהים יושיע ציון" – בניין הארץ. שלב שני "ויבנה ערי יהודה" – בניין הארץ. שלב שלישי "וישבו שם" – תחילת יישוב ארץ ישראל. אחר כך: "וירשוה" – כיבוש כל הארץ. לאחר מכן: "וזרע עבדיו ינחלוה" – התנחלויות. לבסוף "אוהבי שמו ישכנו בה". בכל תהליך זה של גאולת ישראל לא מוזכרת כלל ביאת המשיח, על כן פותח המזמור הבא בבקשה: "למנצח לדוד להזכיר, אלהים להצילני, ד' לעזרתי חושה".
יש להוסיף שבתיאור זה של הגאולה ישנם שני חלקים: הפסוק הראשון: "כי אלוהים יושיע ציון, ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה" – עוסק ביהודים רגילים, אפילו כאלו שאין שם שמים מוזכר בפיהם. אך הפסוק השני עוסק דווקא ביראי ד': "וזרע עבדיו ינחלוה, אוהבי שמו ישכנו בה". אפשר לראות כאן שבתחילה יגיעו החילונים ויתחילו את בניין הארץ וההתישבות בה, והדתיים יתעוררו רק באמצע תהליך הגאולה ויצטרפו אליה.

דבר זה מבואר במאמרו של רבינו הרצי"ה 'אמונת עיתנו' (לנתיבות ישראל א קלח): "נודעת אימרתו של אדוני אבי מורי ורבי הרב זכר צדיק לברכה על שני הפסוקים האחרונים של פרק סט שבתהלים, שבהם מתפרשת כל השתלשלות מדרגותיה ומעלותיה בקודש של האתחלתא דגאלה, של ישוב ארצנו וקיבוץ גלויותינו: "אלהים יושיע ציון", – תחילת הישועה המתגלית בדרך טבעית של התעוררות ההנהגה האלוהית בשם ציון. "יבנה ערי יהודה" – השלב הממשי הראשון של המשך התגלות זו הוא בנין ערים חדשות, לעומת ירושלים אשר תושב לקדמותה, בעקר בחלק הארץ הנקרא בשם יהודה. "וישבו שם וירשוה" – מובנו השלם של בנין זה, שמתוכו מופיע כל המעשה הגדול של הישיבה והירושה, כי הם – בלשון נסתר וסתמי – כל מיני יהודים באין הבחנה ערכיהם ופרוטה, יתישבו ויירשו "שם" בכל מרחבי הארץ וקצוותיה, ולעומת ביאת הכבוש הראשונה ומצוותיה שבתורה, שבה קדמה הירושה וכבושה לפני הישיבה וחלוק נחלותיה, יבואו עתה מן ההתישבות אל הירושה. "זרע עבדיו ינחלוה" – קביעות הנחלה של הארץ והתקימותה המחלטת, שאין לה הפסק, ושגם ירושלים נקראת נחלה, מתבררת מתוך כך להם שהם זרע עבדיו נוצרי פקודיו. "אהבי שמו ישכנו בה" – המעלה העליונה, המיוחדת להם לבני "אברהם אוהבי", הקוראים בשמו והדוגלים בו, במהלך אמונתו ודרכיו, היא מגלה את הופעת השכינה בארץ וחזרתה לציון, במרעה האמונה ובטחונה בד' ועשות טוב".

תהליך הגאולה ותהליך התשובה

כאמור, השלב הראשון המופיע בפרשתנו הינו קיבוץ גלויות, ירושת הארץ, בניין הארץ והקמת המדינה. השלב השני הבא אחריו הוא (ל ז): "ונתן ד' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך". עם ישראל נלחם ברודפיו ובשונאיו, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת היום הכיפורים ושאר מלחמות. עם ישראל כבר לא בורח מרודפיו, כבר לא כבשה בן זאבים. כעת יש לעם ישראל מדינה עם צבא מהחזקים בעולם וכאשר אויביו מתגרים בו הוא כבר לא בורח, אלא תוקף ומכה אותם מכה אחת אפיים. אם כן, השלב השני הינו יציבות ביטחונית של מדינת ישראל והיכולת להחזיר לאויביו. לאחר מכן השלב הבא, יציבות וברכה כלכלית (ל ט): "והותירך ד' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ד' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך".
כל מהלך ההתקדמות הגשמית מתקדמת צעד אחר צעד ללא דילוגים. כך גם מופיע תהליך התשובה של עם ישראל: עם ישראל לא ישוב בבת אחת בתשובה ויקיים מצוות קלה כחמורה, אלא בצורה הדרגתית. בהתחלה (ל א): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבֹתַ אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלהיך שמה". בגלות מופיעות צרות נוראיות, מתוך כך עם ישראל מגיע לחשבון נפש ומגיע לידי: "ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקֹלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", עם ישראל עושה תשובה. אך עדיין לא מדובר כאן על תשובה שלמה, אלא ההתחלה, עם ישראל מתחיל לחזור בתשובה. לומדים זאת מהפסוקים בהמשך המלמדים על המשך תהליך התשובה: "ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" וכן "כי תשמע בקול ד' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". התשובה הראשונה המתוארת הינה תשובה התחלתית, תשובה שנובעת מהצרות והקשיים שהיו בגלות, תשובה מיראה. לאחר מכן ד' מל את לבבנו, אנו מגיעים לאהבת ד' בכל לבבינו ובכל נפשינו, תשובה מאהבה.

אם כן, ראינו ארבעה שלבים של תשובה: שלב ראשון: תשובה מיראת הצרות. שלב שני: מילת הלב- היטהרות. שלב שלישי: הזדככות מאבק הגלות. שלב רביעי: קיום מצוות, דבקות בד'.

תהליך התשובה והגאולה תלויים זה בזה. דבר זה דומה למשל המגירה התקועה' שעל מנת לפותחה יש להוציא מעט את צד א' ואז מעט מצד ב' וכך שוב ושוב. זוהי הדרך בה מתקדמים תהליך הגאולה והתשובה, כאשר מתקדמים מעט בתהליך הגאולה יש אפשרות להתקדם בתהליך התשובה, וכאשר מתקדמים בתשובה גם תהליך הגאולה יוכל להתקדם עוד קצת. כך ניזכה אט אט לראות את התגשמות התהליכים של הגאולה והתשובה במהרה בימינו.