נאור נרקיס מציג את עצמו כדמות חדשה בפוליטיקה הישראלית: ליברלית, פלורליסטית, מתקדמת. הוא רץ למפלגה שמתהדרת בכינויה “הדמוקרטים” — שם שמרמז על ריבוי דעות, סובלנות וקבלה של האחר. אך מאחורי סיסמאות החופש והנאורות, מסתתרת גישה שאינה ליברלית כלל, אלא מתנשאת ומקטלגת ציבור שלם על בסיס אמונתו.

נרקיס מדבר על “חילון החברה החרדית” כאילו מדובר במשימה לאומית. אבל חילון בכפייה הוא אנטיתזה מוחלטת לפלורליזם. דמוקרט אמיתי לא בא “להציל” אחרים מאמונתם, אלא מאפשר לכל אדם לחיות לפי דרכו — בין אם הוא מתפלל שלוש פעמים ביום ובין אם לא.

אתה רוצה שהציבור החרדי יתגייס? מצוין. אתה רוצה לעודד דו־שיח אמיתי בין חילונים לחרדים, כמו בדוכני התפילין של חב״ד או בפעילויות גישור חברתיות? אני הראשון שיחתום על זה. אבל כשאתה בא במטרה מוצהרת “להוציא בשאלה” את הציבור הדתי — זו כבר לא פלורליזם, זו הטפה חד־צדדית במסווה של חופש.

וזה לא נעצר שם. לאחרונה נרקיס תקף את מכינת עלי, מקום שממנו יצאו אלפי קצינים, אנשי חינוך ומובילי דרך, במהלך שנעשה בזיוף פרוגרסיבי מתוחכם.

נרקיס הקליט שיחה עם הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה בעלי, שבה הציע לכאורה מפגש בין תלמידי המכינה לבין פעילי תנועתו “חוזרים בתבונה”. רעיון של דו־שיח, כך הוא הציג זאת. נשמע פתוח ומזמין, כמעט נאור. אבל מאחורי ההצעה עמדת כוונה מוצהרת: לא להקשיב, אלא לחלן.

וכאן עולה השאלה המתבקשת, האם רבני המכינה אמורים להסכים לכך?

האם בית ספר חילוני, נניח בתל אביב, היה מזמין לאירוע חינוכי גוף שמטרתו להחזיר בתשובה את תלמידיו? ברור שלא. ואף אסור להם, לא בלי שהורי התלמידים מעוניינים בכך. זו אינה סגירות מחשבתית של המכינה, אלא דווקא אחריות חינוכית.

כי זה לא אנטי־פלורליזם לסרב להכניס את תלמידיך למפגש שמטרתו לשנות אותם, זה אנטי־פלורליזם להיכנס אל תוך קהילה מתוך רצון לשנות אותה.

נאור נרקיס משתמש בשפה של נאורות כדי לקדם כפייה רעיונית. להגיד שאמונה היא דבר רע שצריך למחוק מהחברה זה לא פרוגרסיבי, זה חשוך. זה לא חופש דעות , זה ביטול של האחר.

הפלורליזם האמיתי אינו מתבטא בכך שכולם יהיו דומים. הוא מתבטא בכך שכולנו נוכל להיות שונים — ועדיין לכבד זה את זה. אם נרקיס באמת רוצה להנהיג ציבור דמוקרטי, הגיע הזמן שיבין: חברה חופשית לא מנסה לחלן – היא מנסה להכיל.