המדינה בשנים האחרונות נעה יותר ויותר ימינה, ועל כך כמעט אין מחלוקת. מול מציאות כזו מנסה האופוזיציה לעשות את הבלתי אפשרי – להקים גוש שמאגד ימין מתון, מרכז ושמאל רדיקלי, ולהציגו כאלטרנטיבה לשלטון נתניהו. אבל כדי שזה יעבוד נדרש מינימום של ממלכתיות ואחדות. הימים האחרונים ממחישים כמה זה מורכב.

הדוגמה הבולטת ביותר התרחשה היום כשח”כ יאיר גולן בחר לפתוח חזית בריאיון לגל”צ, כשאמר: “אם ניבחר, ננקה את השירות הציבורי מאנשים שלא נאמנים לכללים הדמוקרטיים של מדינת ישראל – כולל דוד זיני.”

הדברים הללו סימנו קו לוחמני ובלתי מתפשר, שמיד הביא תגובה חריפה מראש המחנה הממלכתי, בני גנץ, בטוויטר: “איזה תיקון בדיוק אנחנו מציעים? איך אפשר לומר שנקים כאן ממשלה אחרת טובה יותר, ובאותה נשימה לאיים על ראשי הארגונים הביטחוניים ושומרי הסף? יאיר, גם לי כמוך יש ביקורת קשה מאוד על הליך מינויו של זיני, אבל מהרגע שהוא נבחר – הוא ראש השב”כ של מדינת ישראל, שלי ושלך. הצלחתו היא הצלחת כולנו. תשאירו את ביטחון המדינה מחוץ לפוליטיקה.”

גולן השיב לו ישירות, והחריף את המחלוקת: “בני ידידי, אתה ואני באמת לא מציעים את אותו הדבר. אני מציע להחליף את נתניהו וממשלתו הכושלת, ולהגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מחרביה… במדינת ישראל שאנחנו מאמינים בה ישרתו רק אנשים נאמנים למדינה, לחוק ולדמוקרטיה.

נפתלי בנט ניסה לגשר מהצד ואיחל לזיני הצלחה, תוך הדגשה שכל בעל תפקיד צריך להישפט על פי מעשיו ולא על פי זהות ממנהיגיו.

אבל הפערים נחשפים: גולן מייצג קו שמאלי־לוחמני הרואה בכל מינוי של הממשלה הנוכחית איום על הדמוקרטיה; גנץ ובנט מבקשים להציג גישה ממלכתית יותר, שתוכל לשכנע גם מצביעי ימין מתון.

השאלה האמיתית היא עד כמה האופוזיציה יכולה להרשות לעצמה מחלוקות כאלה בקול רם. כאשר המפה הפוליטית בישראל נעה בעקביות ימינה, כל סדק פנימי רק מחזק את נתניהו ומחליש את האלטרנטיבה. ואם בתוך הגוש עצמו יושבים אלה שמדברים בשפה ממלכתית לצד מי שמבקשים “לנקות” את השירות הציבורי – כמה זמן עוד יצליחו להחזיק יחד?