הסופרת והיוצרת, הדסה בן ארי, פרסמה פוסט אישי לרגל ראש השנה, בו היא משתפת בתובנות שנאספו מתוך סדנת כתיבה למשפחות שכולות שהיא מנחה. דרך סיפורים אישיים ושיעור על מבנה הסיפור, היא מתארת את השנה החולפת ובוחנת את המקום שבו אנחנו נמצאים כעת.
בפוסט, בן ארי מתארת את התובנה המרכזית שקיבלה מאב שכול בסדנה. בעוד היא לימדה על מבנה של סיפור קצר שמסתיים באותה נקודה בה התחיל, האב אמר לה: "אין כזה דבר שסיפור נגמר באותו מישור שבו הוא התחיל. הסיום חייב להיות גבוה יותר – או נמוך יותר מנקודת הפתיחה". היא מסבירה כי היא מאמצת את התובנה הזו כמתנה לשנה החדשה ומאחלת לכולנו שהסיפור של השנה שחלפה יביא אותנו קדימה.
בן ארי מתייחסת לכאב הרב של השנה האחרונה ומציינת: "יש בינינו אנשים שלא יוכלו להתחיל את השנה הזאת ברגל ימין. הם פשוט נפרדו מהאיבר הזה. ויש כאלה שיש להם זוג רגליים – אבל הם עוד לא מצאו את המקום להניח". היא מוסיפה שהיא בעצמה חשה במצב של חוסר ודאות ותלישות: "רגל אחת שלי עוד לא הגיעה לשלב הבא, אבל הרגל השנייה כבר עזבה את המדרגה הקודמת. רגע כזה תלוש, באוויר. כולנו מחפשים מקום".
צילום: הדסה בן ארי שוברת שתיקה ומדברת לראשונה על הגירושיםכמוצא של נחמה, היא מצטטת את ספר הזוהר: "בכי נעוץ בלבי מצד אחד, ושמחה נעוצה בלבי מצד שני", וכותבת: "זאת, היתה שנה כזאת, נכון?". בסיום דבריה, היא מביעה תקווה לשנה טובה יותר: "שמתוך 365 רימונים רקובים על העץ, נמצא אחד עסיסי וחי להתחיל איתו את השנה. שממנו נחיה כולנו, נשוב כולנו, נשמח כולנו".
תגובות