הקול בראש: אלופת ישראל יעל קדשאי רוצה לחזור להתחרות בראלי דקאר

יעל יעל מספרת על הבית בו גדלה ולמעשה מגיל שלוש היא כבר רוכבת "אבא שלי הוא פורץ דרך בתחום והוא הראשון שהתחרה בראלי דקאר. הוא לא כיוון אותי אני בחרתי בספורט הזה. אמא שלי פייטרית, התחרתה במרוצי סוסים והייתה בנבחרת ישראל בכדורעף. גם האחים שלי ספורטאים. זה בית שגדל וחונך על עבודה קשה בשביל להגיע להשגים גבוהים".

כדי להתקבל לתחרות הראלי דקאר יעל היתה צריכה לעבור שני מרוצי ראלי ביוון ובמרוקו בהם ניצחה גם את אלופת העולם וסיימה ראשונה בין הנשים. היא מספרת על ההכנה הקשה לתחרות ברמה הפיזית והמנטלית. וגם על ההקרבה האישית והקושי אחרי השבעה באוקטובר לצאת להתחרות:

"בשנת 23' אני החלטתי שאני לוקחת את ההובי ומנסה לעשות הכל להגיע לראלי דקאר שבסעודיה. לא ידעתי אם יקבלו אותי. מאות מנסים להתקבל לדקאר. 150 מתקבלים ומחצית לא מסיימים. התחרות קשה משלבת ניווט ורכיבה. 8,000 ק"מ ב-14 יום עם תנאי מזג אויר קשים בתוואי שטח מדברי קשה".

יעל עשתה את הבלתי יאומן אחרי שנה של אימונים מפרכים עזבה את כל עיסוקיה והצליחה להתקבל לתחרות. ביום העשירי היא נפצעה ופונתה במסוק לבית חולים מקומי. זה לא שבר את האשה החזקה הזאת והיא שנתיים מחכה שיאשרו לה לחזור לראלי דקאר. אבל אחרי השבעה באוקטובר לא מאפשרים לישראלים להתחרות. יעל נחושה ומאמינה שב-2026 היא תתחרה וגם תזכה.

לסיום, יעל מספרת על שרותה הצבאי שהיה חלק ממסלול התפתחותה כאישיות נדירה וחסונה ברמה הפיזית והמנטלית. "שירתתי בעוקץ. לוחמות ביחידת עוקץ עושות מסלול ארוך וקשה מקביל למסלול של הגברים. הם לוחמות לכל דבר. בתור מושבניקית מילדות כיוונתי לשרת ביחידה הזאת ועמדתי גם במטרה הזאת".

מבחינתי יעל היא מודל והשראה לכל בנות ישראל והיא מיצגת עמדה שקובעת שנשים יכולות לעשות הכל ואפילו יותר טוב מגברים.