בחודשים האחרונים קהילות חרדיות בארץ ובתפוצות מוחות כנגד מאמצים מחודשים לגייס צעירים חרדים לצה"ל. מפגינים חסמו כבישים ראשיים בירושלים, בבני ברק ובתל אביב, שיבשו את חיי היומיום והתעמתו עם שוטרים ונהגים. בחו"ל, ערכו קבוצות חרדיות הפגנות מול קונסוליות ושגרירויות ישראל בניו יורק ובלונדון, הביעו סולידריות עם אחיהם בארץ ודרשו את שימור לימוד התורה. באמצעות חסימות, תפילות המוניות והפגנות מתואמות, מבקשות קהילות אלו להעצים את התנגדותן למדיניות הנתפסת בעיניהן כאיום על דרך חייהן.
באווירה לוהטת זו, כאשר הרוחות סוערות הן ברחובות ישראל והן בקהילות יהודיות ברחבי העולם, הגיע הזמן לפנות במכתב פתוח אל אחיי החרדים.
אתחיל ואומר: אני אוהב אותם. בצורה גלויה וברורה יותר: אני אוהב אתכם, אחיי החרדים. אני אוהב את אהבתכם לתורה, אני אוהב את אהבתכם לקיום המצוות, את המחויבות שלכם לרצון ה' כפי שכתוב בתורה ונמסר בידי חז"ל. ומתוך אהבתי אליכם, אני מאחל שתגלו בתוככם גם את הכוחות להיות מי שאתם, בביטחון, לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש אלא גם במרחב הציבורי והחברתי.
אבל, אחיי החרדים, עלינו להיות ישרים עם עצמנו ועם אחרים. ולשם כך אפנה אליכם בשפה שלכם, בלשון המצוות.
אני שואל: האם יש מצווה להילחם ולהשמיד את חמאס?
כולנו חווינו את ה7 באוקטובר. גם אתם הרגשתם. היה זה כאילו שד אדום בגובה מאה אמה יצא מעזה, הטיח את מטהו בדרום הארץ, ובקול גדול לעיני כל הכריז בלי בושה: אני הוא הרוע!
תרגמו דימוי זה לריבוי מעשי האכזריות שנעשו אז, ולמה שהמשיך להתבצע בעזה לאחר מכן. שם, אלפים רבים של שדים קטנים גררו שבויים אל תוך מחילות גיהינום שחפרו במשך עשרים שנה – עשרים שנה – תוך שהם מחזיקים את בני עמם, נשים וילדים וזקנים מוסלמים ערבים, מעל פני הקרקע כמגן אנושי, וכקרבן.
ועם התמונה הזו לנגד עינינו, נתבונן: פעמיים ביום, מצווים אנו לומר קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ…" (דברים ו, ד–ה).
מה משמעות "בְּכָל־לְבָבְךָ"? חז"ל פירשו: הלב מכיל שתי נטיות – יֵצֶר הַטּוֹב ויֵצֶר הָרַע. אין זו בחירה פשוטה בדרך אחת בלבד. יש עומק למצווה זו: לאהוב את ה׳ בכל נטיות הלב, גם בנטייה לטוב וגם בנטייה לרע. ובתוך כל אחד מאיתנו יש מפלצת רדומה, שד נם עמוק בפנים, כוח אפל של רע, בתוכנו, ומצווים אנו לעוררו בעיתוי הנכון דווקא כדי לשרת את ה׳. אבל כיצד עושים זאת?
רבנו יונה, חכם ספרדי בן המאה ה-13 מספרד הנוצרית, שחיבורים שלו נלמדים בישיבות שלכם, כותב במפורש: "יצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע " (ברכות מד:). יוצא שלפי רבנו יונה, מצווה גדולה היא להיות אכזריים כלפי אנשי רשע. ואמנם, הרוע התייצב בעזות מצח ב7 באוקטובר, וכאשר אנו נוהגים באכזריות כלפיו, הרי זו מצווה גדולה, קיום "ואהבת את ה׳ בכל לבבך".
אז מצווה גדולה היא להרוג את אנשי חמאס. ומי זוכה לקיים מצווה זו? ברור – חיילי צה"ל שמסכנים את חייהם (ובכך גם מקיימים "בכל נפשך") להרוג את אנשי חמאס כבר קרוב לשנתיים. החיילים שלנו ומשפחותיהם סובלים סבל רב ועייפות גדולה לקיים מצווה זו.
אחיי החרדים, בואו נעשה תרגיל מחשבה. דמיינו מאות או אלפי שנים קדימה, כאשר עם ישראל יתבונן לאחור על ימים אלה. עד כמה יהא זה מפתיע עבור הדורות הבאים שבתוך המלחמה בכוחות הרשע, בלטה קהילה אחת – קהילת היהודים החרדים – שהכריזה בפומבי, בלי בושה, שאין לה כל חלק במצווה גדולה זאת. מי יוכל לשכוח את המחזה של חרדים פורשים מן הציבור ורוקדים בשמחה לקול השיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים?" דרכי ה' דרכי צדק הם, ומידה כנגד מידה תיזכר לעד הודאתם: "אין לנו חלק במצווה הגדולה הזאת." אחיי, האמנם כך תרצו להיחקק בזיכרון עמנו?
אחיי החרדים, החכם מכל אדם אמר שיש עת לכל דבר, ועת מלחמה היא זו עכשיו. לא אנו בחרנו בה, היא נכפתה עלינו. אולם כמו עם כל גזירה משמים, אם נקבל אותה בענווה ובאהבה, ייפתחו מולנו דרכים חדשות בעבודת ה'.
אחיי החרדים, אם אינכם משתכנעים שעליכם להצטרף לעם בקיום מצווה זו, לפחות נוכל להסכים על עצם מהותה: שזו, ללא ספק, מצווה גדולה. בשנים הקרובות עוד נידרש לדון באופי הדתי של צה"ל, בשאלת דקדוקי הלכה הקשורים לשירות צבאי, ובחומרות ההלכתיות שאתם מגלגלים לפתחו של כל מקום שהולכים אליו כאילו הן עיקר הדין. אבל יהי כן, גם אם תחליטו שהשתתפות פעילה במצווה אינה דרככם, לפחות נוכל להסכים כי עמדתכם הראויה תהיה הכרת תודה לאלה המסכנים את חייהם בקיום מצווה זו.
=======
ד"ר אריה טפר, הוא תושב אופקים, משמש כעורך הראשי של הפדרציה הספרדית האמריקאית וכחוקר במרכז עזריאלי ללימודי ישראל באוניברסיטת בן גוריון.
תגובות
לציבור החרדי יש גדולים משלו, נסה את מזלך מולם - הציבורי מקשיב להם..
מכתב מרגש ומנומק אך עם כל זאת, הציבור החרדי נשמע לגדולי התורה שלו. הם עברו על כל השיקולים מתוך לימוד התורה שלהם ושל דורות הפוסקים שלפניהם. הם עיני העדה. האדם הפרטי יכול לפי שיקוליו לעשות כל מה שיאבה, אך הציבור נשמעים מרצון לגדולי הדור. צהל אינו מיועד להכיל את החייל החרדי. כמו בכל מקום בחברה, גם לצערי בחברה הד"ל, החרדי תמי מודר, מגוחך סופג ביקורת ובוז תמיד צריך להתגונן ולהיות מובך. אין סיבה שבצהל ירגיש כשווה בין שווים ו-כן, יש קושי עצום להיות חרדי ולהישאר כזה שם. אבל, שוב, לב הענין הוא גדולי התורה ומנהיגיה הציבור. אני מסתייגת מחברות הפורעים ג'סי הרוח מכל מגזר החוסמים כבישים ומקללים וכו'. אין זו דרכו של היהודי והדבר שנוי במחלוקת בתוך הציבור עצמו. כמובן שאם יהיה חוק המחייב, תהיה שאלה גדולה מה עושים. גם אז, יעשו את אשר יספקו רבני המגזר
שמע, להגיד מאות או אלפי שנים קדימה - זאת בורות גמורה. וד"ל. ד"ר בלי שכל.