ביום ראשון ח' באלול: צום גוש קטיף

ביום ח' באלול מתקיים מזה 10 שנים יום של חשבון נפש ותפילה בירושלים הבירה – עם תענית רשות ליחידים שמבקשים לייצג את הציבור, בבתיהם הפרטיים. על הרקע לכך – במאמר שלפנינו.

ח' באלול תשע"ה הוא היום שבו ימלאו עשר שנים להשלמת המעשה הנורא של החרבת גוש קטיף ומסירת חבל עזה לידי האויב, הוא גם היום שבו שרפו וניתצו הפראים הערבים בטירוף את בתי הכנסת המפוארים של יישובי גוש קטיף, כמיטב המסורת של הפוגרומים וליל הבדולח, כשצה"ל ומדינת ישראל עומדים מנגד. רק בקושי ובזכות מאמץ עצום של הרגע האחרון מצד עו"ד גלעד קורינלדי ואחרים ניצלה מדינת ישראל מלהיות היא עצמה זו שהורסת את בתי הכנסת במו ידיה ובולדוזריה. אבל לא זכינו שלושה שבועות לפני כן להציל את צה"ל וממשלת ישראל מלהיות אלו ש"בנחישות" ניפצו בפטישים כבדים דלתות וחלונות, וסחבו מבתיהם נגד רצונם אלפי יהודים טובים, נשים וילדים.

איך זה קרה?

את השבועות האחרונים שלפני גירוש קטיף הקדשתי לחלוקת דפים לחיילים באזור כיסופים וגוש קטיף. בדפים ציטטתי מ"הקוד האתי" של צה"ל (כפי שנוסח ע"י פרופ' אסא כשר), וכך כתבתי שם: לפי ה'קוד האתי' של צה"ל כל סיוע לגירוש הוא עבירה חמורה. בקוד האתי נאמר: "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה". "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". "החייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי – חוקיות בעליל".

מתחת לציטוטים הוספתי: גירוש יהודים אינו ממטרות צה"ל אלא ממטרות אש"ף! גם שרשרת חיילים ושוטרים לעצירת יהודים נאמנים החשים לעזרת אחיהם, היא סיוע מביש לדבר עבירה. אבא, אמא וילדיהם בנוה דקלים או כפר דרום הם בני אדם שאינם לוחמים. אם תפרוץ את דלת חדר האמבטיה שבו מתחבאים מפניך הילדים שנולדו בבית הזה ותגרור אותם מביתם בכח, אתה פוגע בחייהם, בגופם, בכבודם, וברכושם. מי שיהיה שותף לפשעים כאלה יצטרך לתת את הדין ולא יוכל להסתתר מאחורי האמירה: "רק מלאתי פקודות". זוהי פקודה בלתי חוקית ובלתי אנושית בעליל!

נראה לי שגם אלו שאמרו "היו לא תהיה" חשבו קודם כל על כך שחיילי ישראל ועם ישראל לא יתנו יד לפשע שכזה. אבל הם טעו. היו כן היתה. איך זה קרה? ולמה לא הצלחתי להשפיע באמירות הצודקות שלי כמעט על אף אחד? ולמה אסא כשר עצמו הטיף לקיים את הגירוש ולציית לפקודותיו ולא חש בסתירה שבין זה לבין הקוד האתי שהוא עצמו חיבר? התשובה היא כנראה שבעקבות ה"חינוך מחדש" שעברנו במשך שנים ובפרט באותה שנה מרה, נחקק בתודעתו של כל חייל ואזרח מן השורה שיהודי אינו בדיוק אדם, שה"קוד האתי" שמדבר על אדם וזכויותיו אינו מדבר על יהודים.

מדינת ישראל כיום היא מדינה המפלה לרעה יהודים. קשה לקבוע מתי בדיוק זה התחיל, אבל לא קשה לראות שזה אכן המצב כבר שנים לא מעטות. אירועי תשס"ה היו נקודת שיא אבל שום דבר לא השתנה לטובה מאז. במדינת ישראל של היום הערבים קרויים אדם ואין היהודים קרויים אדם.

אין צורך להכביר בדוגמאות, הכל מכירים אותן. אלף מקרים של ערבים שהתקיפו יהודים, באבנים, בבקבוקי תבערה, בסכינים, ביריות, בהצתת יערות, הם ידיעות קצרות בשולי החדשות. אבל יהודי שפגע בערבים זה דבר שמזעזע את כל המערכות מנשיא המדינה ועד רבני ההתנחלויות. למה? היהודי הרג או פגע בבני אדם, הערבים בסך הכל תקפו יהודים. ספק ספיקא של זכויות ערבי שאינו ידוע על איזו שהיא קרקע גוררת הריסת בתים בנויים וזריקת משפחות יהודיות מבית שבנו בעמל ומכרם ענבים או זיתים שהם מגדלים כבר עשרים שנה, האם היה אי פעם מקרה הפוך? קעדאן רוצה לגור דוקא ביישוב יהודי והבג"צ מייד מאשר את דרישתו, ונצרת עילית שקמה כדי לייהד את הגליל הופכת לאט לאט לעיר ערבית, אבל איפה היהודי שיוכל לקנות או לשכור דירה בנצרת התחתית? ומה קרה ליהודים שניסו להתיישב בפקיעין שבמאות הקודמות עוד היה בה רוב יהודי? שלטים אדומים מזהירים "ישראלים" (והפעם הכוונה למילה זו במובן העתיק שלה – בני אברהם יצחק ויעקב!) בשלוש שפות שלא להעז להיכנס לערים וכפרים ביהודה ושומרון, והעובר על האיסור דינו מוות בידי אספסוף, אבל אבוי ליהודי שינסה להעיר משהו לאלפי הערבים הממלאים את קניוני ישראל.

בהר הבית היהודי שהמתין שעה בשמש ונבדק והוזהר מואץ על ידי שוטרים ואנשי וואקף המשגיחים שלא ימלמל משהו, אל מול נשים צרחניות המחרישות את אזניו בצעקות. אלפי רוצחים ערביים משוחררים וחוזרים לרצוח, פעם תמורת שישה נחלאים ואחר כך תמורת גלעד שליט אחד, ובסוף תמורת שום דבר, כולל המחבל "עם דם על הידיים" כפשוטו, זה שהציג בחלון המשטרה ברמאללה את ידיו האדומות מדם שלושת החיילים הישראלים שתעו בדרך, אבל שלומי דביר ועופר גמליאל מבת עין ממשיכים במהלך כל אותן "פעימות" לשבת כמעט 15 שנה רק על תכנון של פעולת נקם שלא הגיע לכלל ביצוע. האם אין פירושו של הדבר שיהודי אינו אדם וערבי הוא אדם?

בעבר המצב היה שונה. עבודה עברית הייתה ערך מרכזי בתנועה הציונית, ורכישת אדמות לצורך התיישבות יהודית נקראה בפי הכל "גאולת אדמות" שבשבילה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ונגבו פרוטות בקופסה הכחולה. בשנת תש"י התקבל "חוק השבות" המפלה בפירוש את בני העם היהודי לטובה. אין לי ספק שהיום אי אפשר היה להעביר חוק כזה. בעשורים שאחרי קום המדינה שקדה המדינה הצעירה בלי להתבלבל על ייהוד הגליל, ואורי דיוויס סרבן השרות שהפגין נגד הקמת כרמיאל יחד עם אורי אבנרי ועיתון הזימה 'העולם הזה' הוקאו מתוך החברה המהוגנת בישראל.  אפילו ארועי נקם נגד ערבים אקראיים בעקבות פיגועים ערביים אכזריים התקבלו בציבור במידה של הבנה. שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון, נידון למוות על ידי הבריטים בעקבות התקפת רימונים על אוטובוס ערבי בין צפת לראש פנה בערב שביעי של פסח תרצ"ח (21/4/38) כתגובה למעשי רצח ואונס אכזרי שעשו ערבים ביהודים באותו חודש.

ז'בוטינסקי שיבח אותו וגם ראשי היישוב שהסתייגו, בכל זאת פעלו במרץ בנסיון להקל בענשו. לאחר שהנסיון לא צלח, נעשה בן יוסף דמות מופת שיש על שמה שתי אנדרטאות ורחובות בירושלים, תל אביב וחיפה ולפחות עשר ערים נוספות בישראל. פעולת הנקמה שיזם מאיר הר ציון עם חבריו בניסן תשט"ו (מרץ 1955) נגד בדווים באזור שבו נרצחו אחותו וחברה בחנוכה באותה שנה, זכתה לתמיכה ממשית מצד מפקד יחידה 101  אריאל שרון, וליחס של הבנה מצד בן גוריון, ויומנו של מאיר הר ציון שבו מסופר הסיפור, הלהיב במשך שנים הרבה בני נוער בישראל. היום את פעולת הנקמה בדומא (שעדיין לא הוכח שיהודים ביצעו; עיין ערך תג המחיר בטובא זנגרייה שלאחר כל הגינויים וההתנצלויות התברר כפעולה בין ערבים לערבים) הכל מגנים מקצה אל קצה של הקשת הפוליטית, ואולי היה אפשר לראות בזה התקדמות מוסרית אילו לא היה זה חלק מתהליך של התפרקות כללית. היום הקרן הקיימת לישראל תורמת אלפי שתילים לעיר רואבי הנבנית ליד עטרת ונוה צוף, שאליה לא יוכל שום יהודי להיכנס אפילו כמבקר.

השאלה העיקרית היא למה זה קורה לנו? לכאורה, דוקא החילוניות והנהנתנות היו צריכים לעשות הכל למען טובת עצמנו, למה הם פועלים בעוצמה כזאת – נגדנו? נראה שאין מנוס מלראות כאן את יד ה' הפועלת לעינינו. תורת משה הנצחית קובעת שעם ישראל הוא עם נבחר. הקב"ה הבהיר ליעקב אבינו בחזון הסולם "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך", אני לא מתכונן לוותר לך על ייעודך. העם שעתיד לצאת ממך יהיה בעל כרחו עם נבחר. אם יבחר בחיים ובטוב תהיה זו בחירה נפלאה לטובה. אם יחליט להיות ככל הגויים, אם ינסה להחליף חוקי א-לוהים חיים בהבלים מתחלפים – ימשיך להיות עם נבחר, אבל נבחר לשפלות, למשל ולשנינה. האמיתות האלה התאשרו דור אחר דור בכל קורות ישראל, בשבתו על אדמתו ובגלויותיו. בדורנו, אחרי השואה והתקומה, באופן מופלא העם עצמו הוא שחורץ את גורלו. מי שהקים מדינה יהודית כדי "להתקבל למשפחת העמים" והעבודה-זרה שלו היא השלום, לא יתקבל למשפחת העמים ולא יזכה בשום דבר שדומה לשלום. עם ישראל יעלה לגדולה ויהיה לברכה בעולם כשיכיר בייעודו להיות עם קדוש ואור לגוים.

עצרת התפילה בח' אלול תתקיים השנה אי"ה בישיבת הכותל בירושלים ביום ראשון ח' אלול (23/8) משעה 16:45 עד 19:30. בתוכנית סליחות, קריאת "ויחל משה" ותפילה, ואחר כך דברים בענין היום מפי הרב ברוך וידר ראש ישיבת הכותל, הרב יעקב אריאל רב העיר רמת גן, הרב אברהם גיסר רב עפרה, והרב אברהם יעקב שרייבר רב כפר דרום תיבנה ותיכונן. השנה שוב עומדת על הפרק נתיצת בית כנסת מפואר בידי יהודים, והפעם מדובר בגבעת זאב בפרוורי ירושלים. יהי רצון שנזכה לראות את עמנו חוזר לסלול הבנין והנטיעה.

*המתכוננים להתענות יקבלו את התענית במנחה של שבת אחרי "המברך את עמו ישראל בשלום". גם המתענים חצי יום או עד המנחה רשאים להתפלל תפילת תענית.