לאורך המלחמה בהמון גזרות שהיינו בהן, בנקודות שונות בגבול הצפון, בעזה ולאחר מכן בלבנון, אני זוכר אינספור שיחות עם חברים לנשק מכל גווני הקשת, על המשמעות של המלחמה, על החיים האישיים שלכאורה עוצרים, המחירים המשפחתיים, הכלכליים והנפשיים שהמלחמה דורשת מאיתנו לשלם.

מעבר לכך, לכל אחד מאיתנו יש שליחות חשובה בחייו האזרחיים, והעצירה הזו מעלה המון תהיות, על מה איתנו, מה עם החיים שלנו?

יש דברים של הרב זצ"ל שמלווים אותי לאורך כל ימי המלחמה, היא נותנת לי כוח ועוזרת לי להעביר גם את הכוחות הלאה לסביבה שלי. באורות הקודש הרב כותב:

"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה."

יש מין מחשבה כזו, שהדבר הראשון שעליי לדאוג בחיים הוא לעצמי, הרי "אם אין אני לי מי לי", ולפני הדאגה למדינה שלי, בטח לפני הדאגה לטובת העולם והיקום, אני צריך לראות שאני "מסודר", ויש בזה המון היגיון, וגם עניין טבעי-הישרדותי.

לכן הרב אומר שצריך להחלץ מהמסגרות הפרטיות, זה לא קורה באופן אוטומטי. אבל דווקא היכולת להתרומם מעל הכאן ועכשיו, מעל העניין האישי שלי — אותו הרב קוק מכנה "נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה" — היא קודם כל שמה אותנו במרחב הסתכלות אחר, אמיתי יותר, ששואף לגאולה ולתיקון שלם. אבל מעבר לכך, גם את החיים הפרטיים שמה במקום הנכון.

יום יום במשך המלחמה, הן באנשים הפרטיים והן ברמה הלאומית, ראיתי בעיניים שכשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהקושי האישי, מהצרות והמחשבות על החיים שלי, נזכרים לשם מה אנחנו כאן, מה הסיפור שלנו כעם, מה הבשורה שלנו לעולם — פשוט הכל מקבל פרופורציות.

הקור והבוץ, המחיר המשפחתי הגדול, הרצון העז לחזור לעשייה בישיבה — הכל מקבל את המקום הנכון שלו, והנפש מקבלת כוחות לשליחות החשובה שלנו בעת הזאת.

עמיחי גולדרייך, ישיבת ההסדר הר ברכה
לוחם בחטיבת כרמלי, גדוד 23, למעלה מ־340 ימים