הרב אריה הנדלר: "לא צריך צנחנים, גם גבעתי זה טוב"

דבריו של מח"ט הצנחנים מחייבים תגובה רצינית והולמת. התגובה לענ"ד צריכה להיות  בשתי רמות, האחת, תגובה עניינית, הוי אומר התייחסות אחת לאחת לטענותיו כלפי שירות בני ישיבות ההסדר. והתגובה השניה היא תגובה מעשית, המוטלת עלינו בני ישיבות ההסדר.

ברמה העניינית
מסלול הבני"שים הוא לא ערכי – ערכים, כך מסתבר הם ענין לדון עליו. ישנם אנשים בעולם החושבים ששילוב של לימוד תורה עם שירות צבאי הוא ערך אידיאולוגי מקודש. לגביהם השירות הזה דווקא, כן, דווקא השירות הזה, הוא מאד מאד ערכי. האם כל מי שמשרת בחטיבת הצנחנים חייב לקבל על עצמו את מערכת הערכים של המח"ט?

אנחנו נמצאים במדינה שבה לאנשי הצבא יש הרבה מה לומר. נראים הדברים שאם הם מבינים בענייני צבא הם חייבים להבין גם בכל דבר. אבל מתוך עולמה של תורה שומה עלינו לומר בפה מלא שיש לנו מערכת של ערכים שנקבעת ונמדדת על פי תורה ועל פי המערכת הערכית הזו, השירות שלנו הוא ערכי מאד דווקא…

הבעת הדעה האישית – תפקידו של מפקד הוא לפקד. הכפיפות לדרג המדיני היא מוחלטת. מפקד שאינו מזדהה עם הפקודות שניתנות לו, צריך להניח את הדרגות על השולחן וללכת. ההחלטה של הדרג המדיני היא שיהיה שירות של בני ישיבות הסדר במערכת הצה"לית. כיון שכך, זהו השירות שלהם. מי שלא מוצא חן בעיניו שיחפש לו צבא אחר. בצבא הזה יש בני"שים.

תגובת דובר צה"ל – באותו הקשר של האמור לעיל, תגובת דובר צה"ל היא במקרה הטוב מצחיקה. אם מפקד בכיר בצה"ל היה מתבטא בסגנון דומה נגד שירותם של דרוזים או בדואים בצה"ל, האם היה הדבר מתקבל כדעתו האישית, או שמא היה נדרש לתת את הדין על מוצא שפתיו? למפקד בצה"ל אין אפשרות להביע דעה אישית בציבור. את דעתו האישית הוא צריך לשמור לעצמו. כיון שכך, תמוהה היא מאד התבטאותו של דובר צה"ל כי המדובר בדעה אישית…

צורת ההתבטאות – אני שונא, לא סובל את המסלול הזה. אינך מסכים עם העובדה שהבני"שים משרתים 16 חודש, ניחא. אבל מדוע להשתמש במילה 'שונא', או במילים 'לא סובל'. זה פוגע. זה מעליב ציבור שלם. החיילים הללו שאתה לא שונא אותם, אבל אתה שונא את המסלול שלהם, יצטרכו להסתער קדימה אל תוך האש כשאתה תקרא לעברם את פקודת ה'אחרי' הידועה. האם אתה בטוח שאנשים שאתה שונא את המסלול שלהם ירוצו אחריך בלב שלם?

החטיבה זה אני – מי שטבע את המטבע הלשוני הזה היה לואי הארבע עשרה שאמר "המדינה זה אני". שלטונו של לואי הארבע עשרה אופיין בעריצות וברודנות והוא זה שהביא בסופו של דבר לזעם העממי שהוליד את המהפכה הצרפתית. כיון שכך, אינני בטוח שזה יהיה כל כך חכם ללכת בעקבותיו. החטיבה זה לא המח"ט. החטיבה זה החיילים. אין מלך בלא עם ואין מח"ט בלי חטיבה של חיילים.

אמירה מן הסוג הזה נותנת את התחושה שהחטיבה היא רכושו הפרטי של המח"ט והוא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו, ולא היא. החטיבה היא של מדינה היהודים ובתוך החטיבה הזו של מדינת היהודים יש חיילים פשוטים ויש מפקדים שכולם שייכים לאותה חטיבה ששייכת למדינת היהודים. ולא למח"ט…

זה לא כלכלי – נראה לי שאת השיקול הזה אני מבין. כשהייתי בשריון רציתי לצאת לקורס מט"קים. במחזור שלי התקבלה החלטה בצה"ל שזה לא כלכלי להכשיר מט"ק אם הוא לא ממשיך לקצונה. עלות הפגזים שמט"ק יורה, שעות המנוע וכו', לא משתלמים לצבא אם כל מה שיקבל בסופו של דבר יהיה מט"ק לשמונה חדשים. היה לי קשה עם זה, אבל הבנתי. יש לצבא שיקולים של כסף ואין ברירה אלא לקבל את זה. לא ראיתי בזה אפליה ולא שנאה. ראיתי בזה שיקול פשוט.

אם הצבא יחליט שזה לא משתלם להכשיר מפקדים מקרב יחידות הבני"שים, נקבל. גם נבין שאין זו החלטה על רקע של 'שנאת המסלול' אלא החלטה פשוטה וכלכלית גרידא. אבל מכאן ועד לאפליה, מכאן ועד לשנאה, הדרך היא ארוכה. יש רושם שהמח"ט מתנהג כאילו זה עסק פרטי שלו והוא זה שלוקח את השיקולים והוא זה שמחליט, איך לשקלל, ומה לשקלל.

ועוד משהו בקשר לכלכליות הזו. עד כמה שאני מבין גיוס בנות הוא גם כן לא כלכלי. אבל מישהו שם החליט שזה מאד נחוץ לתת לבנות את האפשרות לשרת בדיוק כמו הבנים וכיון שכך הן משרתות גם אם כל המערכת לא כל כך מרוצה. מי שיתבטא כנגד שירות בנות בתפקידים קרביים משיקולים כלכליים, יואשם מיידית בשוביניזם וכו' וכו'. משמעות הדברים שמעבר לשיקולים של כלכליות ישנם שיקולים נוספים, חברתיים למשל, אידיאולוגיים למשל, והשיקולים הללו הם אלו שקובעים ולא רק הכלכליות של הענין.

ואחרי הכל, חליוה התנצל – גם זה היה די צפוי. המח"ט התקשר לרב דרוקמן ואמר לו ש"מדובר בחיילים מצויינים המשמשים דוגמה אישית למופת". על פניו אינני מבין כבר כלום. האם חיילי ההסדר הם חיילים מצויינים המשמשים דוגמה אישית למופת או שמא הם משרתים במסלול שנוא ולא ערכי? אבל האמת היא שאני מאד מבין, קודם כל אומרים, אחר כך מסבירים את ההיפך, והכל קביל, והכל בסדר, והכל מובן…
ולמעשה

מתחנת הרכבת של וורשה יצאה רכבת מיוחדת שהיתה מסיעה חסידים לחצרו של הרבי מגור. רכבת זו היתה מסיעה בעונה הבוערת, קרי בתקופת החגים רבבות של חסידים. ההכנסה שבאה לרכבת הפולנית בעקבות הקו הזה לא היתה מוטלת בספק. באחת הפעמים התבטא מנהל הרכבת באופן לא מכובד כלפי החסידים הנוסעים ברכבת המיוחדת הזו. כששמע על כך הרבי מגור, אמר: "ומי אמר שחייבים לנסוע באותה רכבת? וכי אין אפשרות לקחת סוס ועגלה?"

אמירה קצרה זו הספיקה לחסידים שהדירו את רגליהם מן הרכבת ההיא. יומיים עמדה הרכבת כשהיא מושבתת. מנהל הרכבת מצא את דרכו אל הרבי מגור כדי להתנצל, לבקש סליחה, ולהזמין את החסידים לשוב ולהיעזר בשירותיה הטובים של הרכבת לגור.

המסר מובן.

הצבא מורכב מחטיבות רבות. חטיבות רבות ששות ושמחות לקבל לשורותיהן את הבני"שים. מח"טים רבים שמחים לקלוט את בעלי המסלול השנוא והם משקיעים בהם את המשאבים הבלתי כלכליים הנדרשים כדי להכשיר אותם לפיקוד. אז למה צריך ללכת דווקא לחטיבת הצנחנים ולהיחשף ליחס מפלה בעליל? אנחנו צריכים להחליט שעד שהמח"ט הזה לא מסיים את תפקידו בחטיבת הצנחנים אנחנו מוותרים על השירות בחטיבה הזו ומחליפים אותה בחטיבה אחרת.

בשביל המדינה, צנחנים, גבעתי, גולני, שריון, ותותחנים זה אותו הדבר. (ימחלו לי כל בעלי הכומתות למיניהן). איננו משחקים ברוגז עם המדינה. אנחנו פשוט הולכים למקום שבו ייקל עלינו לשרת בצורה נעימה וחיובית ולכתחילה.

תאמרו, כי במהלך כזה אנחנו משחקים לידיו של המח"ט. את האמת זה לא כל כך מעסיק אותי. מה שמעסיק אותי הוא שני דברים, האחד, שלנו כבני"שים יהיה נעים לשרת על כל מערכת הערכים שאנחנו מייצגים. והשני שמפקד שירצה לומר משהו ביחס לבני"שים יצטרך לחשוב קצת לפני שהוא מדבר…

==

הרב אריה הנדלר הוא סגן ראש ישיבת ההסדר בשעלבים.