הבוקר קיבלתי שיחה שצבעה לי את כל היום באופטימיות: באחד מבתי הספר היסודיים במרכז, וועד ההורים החליט להתארגן על רשימה משותפת שבה כל הורה ידווח האם הוא סגור על הציוד לפתיחת שנת הלימודים או שהוא צריך עזרה.

התכתבי קצת עם אמא אחת שהיא חברה בוועד והיא מיוזמות הרעיון והיא אמרה לי שלמרות שהיישוב שלהם נחשב באשכול 8 ובסך הכול מצבו הכלכלי טוב, עדיין יש משפחות שהרבה יותר קשה להם רק שהם מסתירים את זה:

"אני לא רוצה לפתוח את זה יותר מידי… אבל אני יודעת על אמא אחת שהשביעה אותי לא לדבר על זה, שקמה בכל יום שישי בשלוש לפנות בוקר בשביל לחלק עיתונים… האמא אגב, עובדת במערכת החינוך כמורה. נו, אז מה יש לך להגיד על זה?".

הטיול ל'יער השחור' הוא פיקוח נפש

מעבר לעובדה שהתרגלנו לנורמות של טירוף אמיתי, צביעות והעמדת פנים שמתחזקות איזו תחרות נסתרת של שופוני ותראו, החלפנו את הטסלה לדגם חדיש יותר והפעם גם בצבע כחול ביישן ומעבר לעובדה שתלמידים נעלמים לי באמצע השנה כי מה אתם יודעים, לפי חלק מהפוסקים הביקור ב'יער השחור' הוא ממש בגדר פיקוח נפש, יש כאן בעיניי אי ומגדול של שפיות:

בואו נעצור רגע ונזכור שיש לנו כאן בקהילה תושבים יקרים שפשוט אין להם והם ממש לא מתכוונים לפנות אלינו. כי זה שאין להם מספיק כסף לא אומר שאין להם כבוד…

היוזמה של הקהילה היקרה הזו, הזכירה לי איך לפני שנתיים נתקלתי במקרה דומה של ועד הורים שהחליט בכיתה שלו להעביר מסמך משותף ודיסקרטי שבו הוא ביקש לדעת לאיזו משפחה חסר מעיל או כסף לקניית ציוד חם לחורף. או למשל היוזמה של קהילה אחרת בקורונה, לדאוג להשאלת מחשבים ניידים לשיעורים למשפחות שאין להם לספק מספיק מחשבים לכל הילדים שלהם.

הדברים הקטנים גדולים האלו, הם הם החמצן שיבטיח שהילדים והמתבגרים של אותה קהילה ובעצם של כולנו, יגדלו ויהפכו לבני אדם. לאנושיים יותר. לכאלו שהמילה סולידריות חברתית לא זרה להם.

זו לא חוכמה לכבד אנשים רמי דרג

גיל חדש הוא מנהל אגף החינוך בעיריית שדרות ובאופן כללי, איש חינוך מהזן המשובח ביותר ששווה וכדאי לכם לעקוב אחריו. הנה טקסט שכתב בעבר ונדמה לי רלוונטי לתלמיד:

"ביום פתיחת שנת הלימודים, שהיה גם היום הראשון שלי בתפקיד, הזעיקו אותי לאגף החינוך בגלל אימא שסירבה לצאת מהבניין. השומר בכניסה לבניין התלבט אם להזמין משטרה על מנת לפנותה.

"תגידו לה לחכות אצלי במשרד," אמרתי לו, "אני מיד מגיע".

היא התיישבה מולי, אצילית וגאה, באה לתבוע טיפול טוב יותר בשני ילדיה שלומדים במערכת החינוך העירונית. שאלתי אם היא מוכנה לספר לי קצת על עצמה, והיא הסכימה. מהמעט ששיתפה הבנתי שהחיים לא תמיד האירו לה פנים. "במה את עובדת," שאלתי אותה.

היא חייכה ואז אמרה "אתה תצחק עלי אם אספר. "נסי אותי," עניתי.

"מה שאני הכי אוהבת לעשות זה לנקות רצפות ולעבוד במפעל".

קולי נסדק.

משהו באישה הרהוטה, האינטליגנטית והמרשימה הזו, שמדברת במשלב גבוה ולא מוכנה לוותר על הילדים שלה, נגע בי.

"אני לא נבחן על פי הכבוד שאני נותן לראש העיר," אמרתי לה.

"זו לא חוכמה לכבד אנשים רמי דרג.

אני נבחן על פי הכבוד שאני רוחש לאמא שצועקת עליי כי היא לא קיבלה את השיבוץ שהיא רצתה לגנים.

אני נבחן על פי הדרך בה אני מדבר עם הנער שמוכר קפה בדוכן "מטבוחה" במתנ"ס, ואני נבחן על פי הדרך בה אני מכבד את אבי, אב הבית של מרכז מדעים (כפרה עליו).

בתפיסה שלי, התפקיד של המנקה של קומה 1 בבניין אמדוקס בו אנו יושבים לא פחות חשוב מהתפקיד שלי.

בלעדיה הג'וקים לא היו מאפשרים לנו לנהל את השיחה הזו:

"היא חייכה ואז אמרה "הייתי תלמידה די טובה כשהייתי קטנה. חלמתי להיות עורכת דין, אבל אז קרו כל מיני דברים, ואני לא סיימתי בית ספר."

הדמעות חנקו את גרוני. "אין לי ספק שהיית יכולה להיות עורכת דין מעולה," אמרתי לה.

"זה המקצוע שלי להגיד דברים כאלו, ואני אומר לך בביטחון גמור שהיית יכולה להיות אחלה עורכת דין.

הסיבה היחידה שלא הגעת לשם, היא שבנקודה מסוימת בציר ההתפתחות שלך, לא היה את אותו מבוגר משמעותי שיאמין בך, שיראה את האור הגדול שקורן ממך.

השליחות שלנו כאנשי חינוך היא לדאוג שהילדים שלה, שגם הם מוארים, חכמים ומלאי פוטנציאל, לא יישבו יום אחד מול פקיד כזה או אחר, ויספרו לו על חלומות שהיו להם שלא התגשמו.

התפקיד שלנו הוא להיות מבוגרים משמעותיים, תפסנים בשדה השיפון, שמונעים מהילדים ליפול לתהום של חוסר מיצוי ומימוש.

זוהי שליחות קדושה ורבת אחריות, והלוואי ונהיה ראויים לנשים מרגשות כמותה."

אמן.

==

אבינועם הרש, מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער. מגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת'.