החלטה לא לזמן את תמיר בלאט נראתה על הנייר הגיונית: מי שלא מתייצב לזימונים בעבר – לא מקבל כרטיס חופשי לסגל. משמעת מעל הכול. אבל הכדורסל, כדרכו, לא מתחשב בסמלים. עכשיו, כשהנבחרת עומדת עם מחסור משווע ברכזים, ההחלטה הזו נראית יותר כמו יורה ברגל מאשר הצהרת עקרונות.

ים מדר חזר רק אחרי פציעה, בן שרף בכלל לא משתתף, ועמדת הרכז נותרה דלילה וחסרת פתרונות. ובדיוק כאן, בלאט , שהפך בשנה האחרונה לרכז המוביל של מכבי תל אביב ואחרי עונה אישית טובה מאוד, יכול היה להיכנס ולהחזיק את ההגה.

בנוסף שילובו של בלאט  עם ים מדר היה יכול להתגלות כמושלם: בלאט כמנהל המשחק אשר הוכיח את עצמו כמכונת אסיסטים בבמה הגדולה באירופה וצלף מחוץ לקשת, מדר עם חדירות ואגרסיביות לצד ההגנה האגרסיבית, בדיוק מה שחסר לבלאט. שילוב קלאסי שיכול היה לתת לנבחרת מימד אחר לגמרי.

אבל הנבחרת בחרה מסר במקום כדורסל. שיעור בחינוך במקום סיכוי לניצחון. אם האליפות תסתיים בתחושת החמצה בגלל חוסר יציבות בניהול המשחק, יהיה קשה להתחמק מהמסקנה – בלאט נשאר בבית לא בגלל שלא היה מספיק טוב, אלא בגלל שהנבחרת בחרה להעניש את עצמה יחד איתו.