כל אדם מאבד את עצמו לפעמים, טועה, בורח מהאמת הפנימית שלו. אני מצאתי תכסיס, תחבולה אמתית כנגד הייצר – מוסיקה.

שירים שנועדו בדיוק למקרים אלו ומחזירים אותי ברגע, מעין קפיצת הדרך בדיוק אל הנקודה שבה, אני מאמינה, ה' יתברך רוצה אותי. חלק מכובד ברשימה הזאת תופס עמיר בניון.

בהופעה אמש שוב נוכחתי לדעת – אני לא לבד במערכה. הקהל, שהיווה את קבוצת האנשים ההטרוגנית ביותר שראיתי מזה זמן רב, הריע בשאגות מרגע שנדב ביטון החלוץ עלה לבמה ועד לאקורד האחרון, בהם הניף ידיים (ומצלמות) למרגלותיה.

מה נותן לעמיר את היכולת הזאת להוציא מהקהל שלו רגש שלא יוצא בשום מקום אחר, אני לא יודעת. יכול להיות שזוהי הכמיהה התמידית שלו, כמו של כולנו, למצב של שלום. ההופעה נפתחת ב"רק תבוא" ("עומד בשער"), שיר שחוזר גם בהדרן.

הציפייה התמידית למשיח, לגאולה – אם זה ב- "חזון יחזקאל" שמדבר על גאולה לפי הנביאים, ב- "על כפיו יביא" (מאת יורם טהרלב/יאיר רוזנבלום, "השיר הבא הוא לא שלי, וחבל…) שמוּכָּר יותר במישור הלאומי, או "יש לי חלום" ו"(בעזרת השם שזה) הכל עד לכאן" – המנונים שבוקעים את כל חומות הלב ומייחלים להגיע כבר אל הגאולה הפרטית.

עמיר בניון בהופעה בתאטרון ירושלים (הדס כהן)

אולי זה הסלסולים שרק הוא, על נשימתו המתארכת, יכול לבצע. עליות של טון וחצי טון ואינספור גוונים לא שגרתיים של מקצבים וסולמות כמו ב"ואת אינך" ("and now you're gone", של ג'ף לין), שיר שחציו בעברית וחציו במרוקאית או "בצבא הכי חזק…" ("כשאת עצובה") שממלא בשניה אחת את האולם בעוצמה שפשוט אי אפשר לתאר.

סלסולים ולחנים אשר ראויים למשפטים של אינסוף כמו "תתחבר אל נשמתך" ("געגוע"), "יהללוך מלאכים" ("שמחות קטנות", מאת מיכה שטרית) או "אדון מרום שוכן שמיים" ("מורה לחיים") – מלים שלא רבים יכולים לשיר אותן ועדיין להשמע פשוטים ונקיים. נדמה לי (או שפשוט עדיין לא נחתתי) שהקסם של בניון הוא שהמציאות הגשמית של האדם תמיד מאזנת את החלק הרוחני שבו (ויעיד על כך "אלוף בשחור" המעולה) ועם זאת, הפער בין שתיהן ברור ונהיר.

מתוך הפער הזה נכתבו שירים כמו "אדם", שמדבר על גאווה ודמיונות ומשפטים כמו "בתוך ים של פיתוי שוחה אני" ("מורה לחיים"), שנכתב אגב הרבה לפני שבניון הוסיף את החלק של המצוות שבין אדם למקום לחייו.

בשלב מסוים בהופעה מפנה עמיר את הבמה ואת מקומו תופס אבי בניון, אחיו. אבי מבצע את השיר "אבא" (שכבר התפרסם אצלנו), מתוך דיסק שלישי שייצא בע"ה בשבוע הבא. קולו של אבי עמוק ועבה יותר, לליבי הכי נגעה העליה עם המלים "ורוח חרישית", אבל זה כבר עניין של טעם…

לא רק לאבי מפנה עמיר את הבמה. במשך כל ההופעה הוא מפנה את תשומת הלב אל שאר הגנים ובמיוחד אל נדב "יוהן סבסטיאן" ביטון. תפסתי אפילו שניה שנראה היה שעמיר רוצה לפרגן לו על עוד קטע סולו מעולה ב"נשמתי", אבל פשוט לא מוצא את המילים.

עמיר בניון בהופעה בתאטרון ירושלים (הדס כהן)

האמת, בצדק – בניון זכה להרכב מצוין: סולו משובח של אבי (גיטרה) ב"חזון יחזקאל", גיא בן שימול שהפליא על התופים טרם "אלוף בשחור" ואלון פנר-טסלר הבסיסט/קונטרבס, מוכיחים בפשטות כי הם מסָפְּקים לעמיר את כל הדרוש לו להבאת המופע לדרגה שרבים היו שמחים להיות בה.

באופן אישי נהניתי במיוחד מביצוע של שיריו המוקדמים ביותר של עמיר, דוגמת השיר "רק את" שלהפתעתי זכה לתהילה דומה לשל אלו המפורסמים יותר כמו "ניצחת איתי הכל" וחבריו, אבל האמת היא שזה לא משנה, כל שיר של עמיר הוא עונג וכל רגע בהופעה שלו היא באמת סוג של קפיצת הדרך אל עצמנו. באמת. "רק תבואו".

האזינו לשירו של עמיר בניון "בחייאת"

[[[http://www.youtube.com/watch?v=DWAr5Ln8Wt8]]]

==

עמיר בניון, תיאטרון ירושלים, "זאת חנוכה", התשע"א.