הגירוש מגוש קטיף נותר טראומטי רק אצל 'הדוסים'

ולארץ לא יכופר כי אם בחרטה לשעבר ובקבלה לעתיד

גירוש קטיף – מבט לאחור ולפנים

בדיוק היום הסתיים גירוש תושבי גוש קטיף לפני עשור (תשס"ה/2005), אשר החל ממחרת תשעה באב ונמשך שבוע ימים בלבד. ביום כתיבת השורות, תשעה באב השתא, חזרתי למאורעות/מוראות הימים ההם בביקורי במרכז (מוזיאון) קטיף בניצן (חובה!). הדי הימים ההם מתפוצצים עד היום ורישומם ניכר בתוך העם ובזירה הבינלאומית בה שרויה מדינת ישראל.

נקודות מבט לאחור

תחילה ארשה לעצמי לשוב ל…מדורי זה באותה שנה ולהעלות באוב שלש אמירות מאותם ימים, אשר נחרתו בלבי ומפעמות בקרבי. לחושך התמונות והסרטים נזכרתי ב'נקודת מבט' לפר' ראה תשס"ה: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין בתי כנסת" (רש"י דב' יב,ד)? ממשלת שרון החליטה להרוס גם את בתי הכנסת ובתי המדרש. בג"צ פסק לטובת רבנים שטענו כי מעולם לא אירע שיהודים ינתצו היכלי קודש כדי למנוע 'תענוג' זה מצוררינו. ואז צווחתי ככרוכיא לתמוך בהצעה חליפית (וציינתי קרדיט ליהודה צדוק מפ"ת): "יציקת בטון לתוך המבנים עד כדי אי-יכולת להרסם, והם ישארו כמצבות-עד למקדשי המעט, אנדרטאות חיות. פניתי בכתב לראשון לציון, לרב הראשי לצה"ל, לחברי ועדת בדיקה מטעם הרבנות הראשית, לאישי ציבור ול…תקשורת". למותר ציין כי עד היום לא נתקבלה תשובה, והלהבות שבקעו שמי רום צולמו ונחקקו בסרטים!

נשאלתי לא פעם ברבות השנים: 'מהי הרשימה אשר הכי נחרתה בלבך מכל השנים?' ציינתי למה שכתבתי שבועיים לפני הגירוש: "כניעה, דגל לבן, 'קריעה' וגלות". קראתי "באצבעות רועדות ובדם לבבי לחשוב על מעמד של כניעה! קיפול הדגל הכתום, העלאת דגל שחור לחצי התורן, הנפת דגלים לבנים (לא תכול לבן!) והליכה לגלות כמו שהולכים לגלות. אנחנו מובסים ע"י בני עמנו, מאמיני 'דת הדמוקרטיה', שהיו מוכנים לבגוד בדתם כדי לשבור את חזונם של דבקי א"י! הדמוקרטיה תתפוצץ להם בפנים! ההתנתקות תתפוצץ להם בפנים, כשיווכח כי לא השיגה דבר".

עם או שבטים?

אין משמעות לשאלה האם צדקתי לשעבר. המשמעות הציונית טמונה ברשימתי "הרהורים ל'שבעה' – קרעים שאינם מתאחים", ובגט שהשלכתי לשמאל הישראלי בו קראתי להתנתק ממנו: "לא אחים אנחנו! כאשר חלק מהעם משפד את משנהו בחרב הדמוקרטיה, כאשר השליט נמנע מלהתייצב לפני הנעקרים ולהיישיר אליהם מבט… כאשר נמנעים מלפרט מה נרויח מברואטליות זו, כאשר השמאל הפוליטי מוכן 'למרוח' עיסוק בשחיתות למען 'המטרה הקדושה', כאשר איש מאלו לא העלה על בדל-שפתיו, או דל-רעיונו, לבקש סליחה רבתי מחלוצי דורנו – בטלה לדידי האחווה בינינו, לפחות זמנית". אכן, במרוצת השנים, ובמיוחד לאחרונה, שמענו הרהורי חרטה מפי אישי מדינה, צבא ומשטרה, ועדין אני מצפה להכאה על חטא רשמית של כנסת ישראל וממשלתה. ולארץ לא יכופר כי אם בסממני התשובה: חרטה לשעבר וקבלה לעתיד!

ברבות השנים נתחדדה אצלי נקודת מבט 'מפחידה' נוספת, אשר מסתמא כבר באה לידי ביטוי אי-שם ברשימותיי שקדמו; ארץ ישראל נעזבה על ידי נאמניה הלאומיים-ציוניים ונמסרה כמעט בלעדית למיגזר האמוני, בניו ובנותיו. הביקור במרכז ההנצחה בקטיף מחדד תחושה זו. אני חושש שהציבור, גם הלאומי והציוני, אשר ייחשף היום רטרואקטיבית לאירועי הגירוש, יתרשם כי מדובר במיגזר, בתת-מיגזר ולכל היותר בשבט. קשה מאד להנחיל לדור הבא, והנוכחי, את האמת הציונית והחברתית שרבים מתושבי גוש קטיף היו חקלאים מלח הארץ, וביניהם לא מעטים שאינם חובשי כיפה, ולא רק 'דוסים' ו'דוסיות' רגשניים. וכן, שההתיישבות היתה ביזמת ממשלת ישראל המפא"יניקית (גולדה, יגאל אלון, רבין ועוד) ולא מזוקני גוש-אמונים או אישי התנועה הרויזיוניסטית ואוהדיה.

האם גורשנו גם מלב?

צר לי לאכזב את קוראיי, אך דומני כי האתגר "להתנחל בלבבות" לא עלה כפורחת, וכיוצא בו תנועת 'פנים-אל-פנים' לשיחות הסברה מדלת לדלת. מודה אני שכל בקורת צריכה להיות מלווה בהצעת תיקון אך זו איננה שגורה על פי. ואולי, ואולי, ישמע קול באזני שר החינוך הלאומי, נפתלי בנט, הידוע באיתור אתגרים ובנחישות למימושם; מוסדות החינוך לכל רמותיו הם הזירה להנחלת מורשת קטיף שהיא: (א) התנחלות גם באיזורים קשי עורף ושורצי סכנה; (ב) דבקות בקרקע ויגיעת "בזיעת אפך תאכל"; (ג) קהילתיות חברתית ותרבותית למופת. וגם… (ד) השלמה ללא אלימות של ממש לצו-גירוש ממלכתי הזוי (ה) ויכולת אגדית להתנער מעפר ולהתחיל שוב מבראשית…

==

המאמר נכתב במוצאי תשעה באב.