"וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים."

(מסכת שבת דף כא עמוד ב)

 

ומה אם החשמונאים לא היו מוצאים את פך השמן? הם הרי היו יכולים להדליק בשמן אחר. התלמוד אומר "שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת – אין מדליקין מהם במקדש" (שבת כד.). ומדייק ר' עקיבא איגר שהמצוה המובחרת להדלקת המנורה היא בשמן זית, אבל כשאין בנמצא שמן זית, אפשר להדליק בשאר השמנים, חוץ מבשמנים שחכמים אסרו להדליק בהם את נרות השבת.

יוצא אם כן, שמציאת פך השמן, הוא נס שאינו לצורך קיום מצות הדלקת המנורה, אלא לשם הידור המצוה, שהרי גם בלעדיו היו יכולים להדליק את המנורה.

ולגבי מציאת השמן הטהור – חתום בחותמו של כהן גדול, גם בו ישנו צד של הידור מצווה, שהרי ידוע שטומאה הותרה בציבור, ואם כולם טמאים, אפשר להדליק גם בשמן טמא. ואף על פי כן נעשה להם נס, שידליקו בשמן טהור, שהוא כשר לכתחילה. אם כן יש כאן שני ניסים בשמן לצורך הידור המצוה.

לעומת הניסים שנעשו בשמן, במנורה עצמה לא נעשו ניסים. החשמונאים בשעה שחנכו את בית המקדש, לא עשו אותה בצורתה המקורית אלא הכינו אותה משפודין של ברזל. בלי זהב, בלי גביעים, כפתורים ופרחים.

והדבר מעורר תמיהה, מדוע לא נעשה להם נס, כדי שיוכלו להדליק במנורת זהב שכשרה למהדרין לכתחילה? מדוע אחרי שראינו שנעשו שני נסים שונים בשמן כדי שיוכלו להדליקו בהידור ולכתחילה, לא יכלו למצוא מנורת זהב מאיזה מקום, כדי שידליקו את הנרות במנורה טהורה? 

מבאר הרב קוק: חנוכה הוא החג של רוח ישראל. אמנם צריכים כלי חומרי שיהיה על מה לבסס את הרוח, אבל אין הוא העיקר. כשעם ישראל נמצא בארצו, ושולט על מדינתו, התורה והרוח במצבם האידיאלי. אבל הרוח יכולה להסתדר גם בלי החומר. גם בגולה עם ישראל למד תורה, ואפילו להפך, רוב תורתו התפתחה והתפרטה דווקא בגלות.

נס חנוכה בא להראות כיצד המעלה הרוחנית של עם ישראל, הייתה קיימת ותישאר לעולם קיימת ללא תלות בשום גורם חיצוני אחר. ונצחיות זו ייחודית לרוח ישראל, ואינה קיימת באף לאום אחר.

לכן היה ראוי, שהתיקון של התוכן החומרי – הכלים בהם נתון הרוח, יהיה גם הוא בהידור ובשלמות, כלומר, שגם הצד שנושא את הרוח יהיה מתוקן ושלם. אבל כשאין אפשרות, כשגלי צרות משברים את הצד החומרי של עם ישראל: הריבונות במדינה אינה בידינו, או כשעם ישראל יוצא לגלות, עדיין רוח ישראל נשארת איתנה. ועל כל פנים, עם כל הצרות, הרדיפות והפוגרומים עם ישראל נשאר נאמן לתורת ישראל, וקיים את התורה מתוך עוני.

וכך גם היה אז, בימי החשמונאים, האומה עמדה בפני מצב חומרי ירוד מאוד, מצב של עניות חמורה, לא היה שלטון יהודי על הארץ אלא מעין אוטונומיה תחת שלטון פרס ואחר כך תחת שלטון יון. אבל מאידך היה לה אותו עושר רוחני, שבגללו יצאו החשמונאים למרד, והוא שנשאר קיים ועומד במשך כל שנות הגלות עד עצם היום הזה. דור החשמונאים היה דור של אנשים פשוטים ועניים בחומר, אבל גדולים וענקים ברוח, בזכות אותה רוח הם הצליחו להביס את האימפריה היוונית, למרות האמצעים הדלים שעמדו לצידם.

ולכן לא נעשה נס בכלי – במנורה, והסתפקו במנורה של ברזל, להראות שהכלי החומרי כשר בדיעבד בכל צורה, גם הפשוטה והמינימלית ביותר. אבל בכל מה שנוגע לרוח – לפנימיות, לתוך, בשמן נעשו נסים כדי שיישאר בתכלית ההידור. באותו דור יכלו להתפשר בכל מה שנוגע לצד החומרי, המתבטא במנורה, שהיא נושאת השמן, אבל בכל מה שנוגע לצד הרוחני, המתבטא בשמן, בזה אין פשרות. ולכן נעשו הנסים דווקא בשמן, כדי שההדלקה שלו תהיה בצורה האידיאלית.

ואם נעמיק בנסים שנעשו בשמן: מציאת השמן, והטהרה שלו, נראה כי הם מרמזים על המעלות של רוח ישראל: רוח ישראל תמיד יישאר בטהרתו. ודוקא בשמן זית שהוא אינו מתערבב עם שמנים אחרים, כך גם רוח ישראל לא יתערב עם סיגים מתרבויות זרות, אפילו כשיהיו אלה התרבויות המעולות ביותר.

במצוות הדלקת נרות חנוכה יש לכאורה דבר משונה משאר המצוות, ישנן שתי רמות של הידור: מהדרין ומהדרין מן המהדרין, ושתי רמות אלו הן כנגד הניסים שנעשו בשמן. המהדרים המדליקים כנגד כל אחד ואחד מאנשי הבית, מבטא את הנקיות מן הסיגים, שבכל אחד ואחד מישראל ישנה קדושה. גם אם אין זה נראה בצורה ישירה, אנו אומרים שרוח ישראל הוא כשמן זית שאינו מתערבב. ואין אחד בעם ישראל שלא יהיה אור הקודש נאחז בו.

והמהדרין מן המהדרין המוסיפים כל יום נר נוסף, מראים כיצד איכות הקדושה היא מקור הברכה שמוספת והולכת. טהרת הרוח בישראל אינה מצטמצמת רק בתוכה פנימה אלא הולכת ופורצת הולכת ומתפשטת בעולם, וכך גם אנחנו מדליקים כל יום ויום נר נוסף להראות על התפשטות הקדושה והטהרה בעולם.

 ==

נכתב על פי אגרות ראי"ה חלק ג, אגרת תשצ"ז