מה הקשר בין איכה לשירת נשים?

בתחילה, המהומה שהתעוררה סביב האירוע למכינות צבאיות בו שותפו רק גברים לא הרשימה אותי. נו, אז מצאנו עוד מקום של הדרת נשים, וצעקנו, והצבא התנצל והיתה כותרת בעיתון. השאלה כיצד נכון לצבא לנהוג, וכיצד הוא צריך לתקן את הליכי קבלת ההחלטות שלו מעניינת, אבל לא נראית לי חשובה כל כך.

נפשי סערה דווקא כשקראתי את מכתבם של חניכי מכינת בינ"ה, שהלינו על תכנון האירוע ללא נשים (אלא רק בקהל) בפני קצין חינוך ראשי. הם כתבו לו: "בולטת כאן התנגשות ערכים צורמת. מבחינתנו אין כאן התפשרות, אלא ויתור של צד אחד לטובת השני, וזה בניגוד מוחלט למה שלמדנו בשנת המכינה. ערכים כמו שיוויון, פלורליזם ופמיניזם לא פחות חשובים, לדעתנו, מערכי הדת". אם ארשה לעצמי לפרש את הדברים, הם מתכוונים לומר: יש "ערכי הדת" (היהודית), ויש את "ערכי השיוויון, הפלורליזם וכו'". הם מנוגדים, סותרים, מתנגשים. הבעיה היא כמובן באיזון.

מה שהתנגן בראשי בקריאת דברים אלו תואם את האירועים הקרבים אלינו בלוח השנה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה, רבתי בגויים שרתי במדינות הייתה למס". ראו מה קרה לתורת ישראל שלנו, לדורות של יהודים ותעצומות הנפש שלהם מול הנסיונות של בורא עולם. ראו מה קרה למוסר הנביאים, לציוויים הבסיסיים ביותר שלנו, לחלק ניכר מעקרונות ההלכה. הם הפכו, בעיניהם של כותבי המכתב, לכאלו שנוגדים את השיוויון, לשונאי נשים, לאוסרי מחלוקות לשם שמיים.

איך הצלחנו להגיע למצב נורא כזה? איך הפכה תורת ישראל, בעיניהם של צעירים זכים, שאין אלא להעריך את רצונם ללמוד תורה ולהקדיש זמן לבירור רוחני לפני תחילת מרוץ החיים, למין אבן רחיים בזויה, סותרת כל ערך טוב שצריך להאמין בו? לכזו שצריך "לאזן"?

אין לי דבר נגד חניכי בינ"ה האהובים. האשם הוא בנו. הצלחנו למחוק את התורה. הצלחנו, במאמץ של שנים, להפריד ביננו לבין שאר עם ישראל, ולהציג מולו חזית של דת חשוכה, גזענית, לא, ממש לא, שלנו.

שיבה פנימית לערכים שלנו

כל מעשיו של משה רבינו (בהנחיית ריבונו של עולם) ביציאת מצרים, כל מעשיהם של מנהיגי ישראל מול היוונים, הרומאים, האשורים והפרסים – נעלמים, כאשר אנחנו רוצים להעלים את ה"חופשי" משירת התקווה. כל הלכות מלכים של הרמב"ם במשנה תורה נאלמים דום מול מי שאומר "דמוקרטיה אינה ביהדות ואינה ערך יהודי". גופי תורה שלמים נעלמים כשאנחנו מנסים, בטעות, להתרחק ממה שנדמה בעיננו כחוקות הגויים ולא היא.

שוב ושוב בדברי מנהיגינו, הערכים החשובים ביותר שלנו מוצגים כשל אחרים, כנוגדים את הדת היהודית, ככאלו שמקורם בזרים. התקיים בנו דבר הכתוב "ומרוב עבודה היא ישבה בגויים". את הטוב לקחו הם, ואנחנו נותרנו עם הלכות בורר בשבת. הנה הבנו את גודל השבר: לא רק עם ישראל גלה מארצו. אלא בעיקר תורתו גלתה מעמה. נותרה בדד, ערומה, ללא כל תפארת מקדשיה הרוחניים. עד כדי כך שלא רק האויבים התעמרו בה, אלא גם רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. כן, צעירי עם ישראל רואים בתורה שלנו כלי ריק. צריך לכבדה ולאזנה מול ערכים חיצוניים, משיקולים כאלו ואחרים, ותו לא.

אז מה הפתרון לשבר זה? שיבת ישראל לארצו חייבת להיות מלווה בשיבה פנימית לערכיו. בהבנה שתורתנו הקדושה מחייבת שיוויון, יותר מכל תורה אחרת; תובעת חופש; אוסרת על דיכוי והפלייה; דורשת מנגנוני שלטון מתקדמים, לא מושחתים, כן – דמוקרטיים; מונעת ביזוי נשים והוצאתם מקהל ישראל, ואף מחייבת כלילתן כשוות בכל.

רק כאשר נאמר בפה מלא: אלו ערכינו, אלו הדברים העיקריים לנו, בכך אנחנו מאמינים, ישתכנעו בני בינה כי חזרנו לארצנו ולאדמתנו, כי עמדנו בנסיון הגלות.  שובה ישראל אל ה' אלוקיך – ואל עיקרי תורתו הצודקים והברורים, הכוללים בראשם את הערכים שגויים גזלו מאיתנו וניכסו לעצמם.

סליחה על הפאתוס, אבל אם לקחו לנו את דברי העברית, ניקח אנו מהזרים בחזרה: "קום התנערה, עם חלכה!". נחזיר אלינו את השיוויון, אהבת האחר, מניעת השעבוד וכן, גם את הדמוקרטיה. נשיר ברחובות עם, גברים נשים וטף, כל קהל עדת ישראל, כי אנו רוצים לחזור הביתה, ולא לעמוד מול בית ריק.

==

חנן מנדל הוא יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה