שמי אליסף כהן, נולדתי וגדלתי בנווה דקלים.

הייתי בן שש וחצי כשגירשו אותנו, אנשים קוראים לזה "התנתקות" … זאת לא התנתקות, אנחנו מעולם ולעולם לא נתנתק מהחולות, מהזיכרונות, מהבית…

לאורך השנים גוש קטיף היה בשבילי זיכרון. לפעמים נוסטלגיה, לפעמים כאב, תמיד געגוע…והנה, כמעט עשרים שנה אחרי, אני חוזר לשם – אבל כחייל.

אליסף כהן בלחימה בעזה. צילום: אלעד כהן

לא חזרתי מוקף במשפחה וידידים כמו שקיוויתי, אלא עם נשק בידיים, טנק מונע, פקודות בצריח ונכנסים בחזרה אל הרצועה כמו רבים מבני משפחתי וחבריי…הצירים, השמות, הריחות –הכל צף ועלה למול עיניי.

הקשר ביננו לבין הארץ הזאת בלתי ניתן לניתוק

כשפרצתי לראשונה עם הטנק את הציר וחצינו את ציר החוף, הים הכחול נפרש למול עיניי ההתרגשות אפפה את כולי, השתתפנו במספר רב של משימות והובלנו תקיפות רבות, הגדוד שלי (9215) גם זכה והכניס ספר תורה לנצרים, הקשר ביננו לבין הארץ הזאת הוא קשר בלתי ניתן לניתוק שנקנה בעמל, דם, דמעות ויזע…עבורי כל העניין של יישוב חבל עזה זה לא פוליטיקה…זה חלק קיים בנפש שלי…אם תשאלו אותי – אני מוכן להיות בין החלוצים שיחזרו לגור כאן, לנטוע מחדש.

אליסף כהן ומשפחתו בשרשת האנושית 2005. (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

הגעתי לכאן כדי לשמור על המדינה, להשיב את החטופים ולומר "הנני" בעבור כל משימה שאדרש אליה…אבל בתוכי אני מוכן ומזומן גם למשימה שלדעתי לא נופלת מחשיבותה והיא החזרה להתיישבות חבל עזה והסרת האיום המרחף באופן קבוע על יישובי העוטף…