ה'סערה בכוס תה' שמארגנים כמה גורמים רפורמיים נגד ארגון צהר, צריכה לחדד את עמדותיו של הארגון, ולהציב לו את הקווים האדומים.

הטענה של אותם גורמים 'רעשניים' היא כי 'צהר', שמארגן 'תיקון ליל שבועות' במספר מוקדים בארץ, לא כלל בכנסיו ייצוג גם לתנועה הרפורמית, וזאת על אף שבאותם כנסים ממש הוזמנו דוברים חילונים. בארגון צהר, לא הסכימו להתפשר מה שגרר התקפות מהצד ה"ליברלי- שמאלי" על כך שמדובר בארגון חרד"לי שרק מתחפש לארגון פתוח ומקבל.

אלא שבנקודה הזו, למגינת ליבם של הרפורמים, צהר צודקים. במהלך כל הדורות היו בעם ישראל אנשים שקיימו פחות תורה ומצוות, והקפידו פחות על ההלכה. היהדות יכולה לסבול אותם ואף לתת להם מקום, כל עוד הם לא מציעים אלטרנטיבה ליהדות. אבל כשקמים אנשים שדורשים לערוך שינויים ורפורמות ביהדות, ויוצאים חוצץ נגד ההנהגה הרבנית, במלחמה הזו אין פשרות וחז"ל כבר הכתיבו את דרכי הפעולה.

בימי בית שני, הרפורמים של אז – הצדוקים והבייתוסים – טענו כי היהדות הפרושית היא מזויפת ורק הם מייצגים את היהדות האמיתית. כדי להלחם בהם, חז"ל ערכו מספר טקסים פומביים כדי להראות שלא רק שאנחנו לא מתחשבים במי שיוצא נגד היהדות המסורתית, אלא אפילו עושים הכל כדי "להוציא מליבם".

את טקס ניסוך המים בסוכות בו לא הודו הבייתוסים משום שאינו מופיע בתורה, הפכו חז"ל לצרמוניה ענקית עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". קצירת העומר בשבת, נעשתה ברוב עם, כשהקוצר שואל שלוש פעמים: "שבת היום?" והם אומרים לו "הן" – קצור אפילו שזה בשבת. וגם בחג השבועות, שיוצא בשבת, התירו חז"ל הספד ותענית באסרו חג ומנעו מהכהן הגדול להתלבש בשמונת בגדיו, כדי להראות שיום זה אינו חג, למרות שהבייתוסים חגגו אותו (לפי ספירת העומר ממחרת השבת).

חז"ל מעולם לא ישבו לדיון עם הבייתוסים או ניהלו דיאלוג עם הצדוקים. לא רק שהם לא הזמינו אותם לסימפוזיון, אלא להפך, את היום בו הפסידו הארגונים הרפורמים של אז הם קבעו כשבוע של חג – שבו לא אומרים תחנון.

אפשר לדבר ולקרב את אלה שאינם שומרים תורה ומצוות, כל עוד הם מודים שהתורה שעברה בעם ישראל מדורי דורות היא התורה האמיתית. אבל מי שמנסה ליצור תורה חדשה, או יהדות חדשה, אין מה לשמוע אותו בכל השנה ובטח שלא בליל מתן תורה.