בי"ז בתמוז נבקעה חומת ירושלים. זה היה הרגע שבו האויב כבר לא עמד מעבר לחומה, אלא בתוכה. זה לא קרה ביום אחד, אלא לאחר תקופה ארוכה של פיצול פנימי, שנאה, פילוג וחוסר אחריות קולקטיבית. עבורי, זהו יום שבו אנו מתענים לא רק על מה שאירע אז, אלא גם על מה שמתחולל כאן, עכשיו.

הוויכוח סביב חוק הגיוס הוא עתיק-חדש, אבל בתוך כל הרעש, יש עיקר אחד שצריך לשים עליו דגש: מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ציבור שלם שלא נושא בעול. לא עוד.

חשוב להבהיר, אני לא נגד לימוד תורה. להיפך. לימוד תורה אמיתי הוא ערך אדיר, מרומם והוא תורם לחברה הישראלית גם אם הוא לא נמדד בחיילים או באחוזי מיסוי. אבל במקביל, אסור לטמון את הראש בחול: יש ציבור נרחב שגם לא לומד תורה באופן רציני וגם לא מתגייס, לא תורם, ולא משתתף בעול. לא כי 'תורתו אומנתו', אלא רק כי הוא שייך לחברה החרדית.

הגיע הזמן לשים סוף להכללות ולטשטוש. בתוך החברה החרדית יש גם זרמים אחרים, קולות שמבקשים לשלב, לבנות, לתרום. יש ישיבות הסדר חרדיות, יש מי שמתגייס, מי שמחנך, מי שמוכן לשאת בעול. אלא שכרגע הם שוליים קטנים ומבודדים. זה בדיוק המקום שבו האחריות שלנו מתחילה: לתגמל את הקיים ולחזק אותו.

הפתרון הוא לא להעניש, אלא לתעדף. לא להכות במי שלא מתגייס, אלא להפנות משאבים לישיבות הסדר חרדיות, למסלולים משלבים, לשירות אזרחי תורני. לא בכוח, אלא מתוך חזון, מתוך תקווה.

אני פונה לחבריי בימין: האם זו החברה שאנו רוצים? חברה של מגזרים, שבה קבוצה אחת נלחמת, קבוצה אחת משלמת מיסים, קבוצה אחת מחנכת והקבוצה השנייה פשוט נעלמת מהמאמץ הלאומי?

מי שדואג לעתיד התורה, חייב לדאוג גם לעתיד הישראלי. התורה לא נועדה להיות מחסה מאחריות, אלא קריאה לשאת באחריות.

בחוק הגיוס החדש יש הזדמנות היסטורית. לא לשבור, אלא לבנות. לא להעניש, אלא לחזק. להפסיק לתחזק מערכת שמנציחה השתמטות ולהתחיל להזרים חמצן למסלולים שמציעים אחריות, שילוב וערבות הדדית.

בי"ז בתמוז נבקעה החומה. בי"ז בתמוז השנה אולי נתחיל לאחות אותה.

==

עובד פרל הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת עומד בימים אלו מאחורי היוזמה להכרה בלוחמי מערך הטיפול בחללים.