המשפט של ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך למשפט על עצם גבולות הכוח במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אבל כשהקו בין משפט פלילי הוגן לבין רדיפה פוליטית נחצה – הדמוקרטיה מתחילה לדמם. וזו בדיוק התחושה שמעוררת ההתנהלות במשפט נתניהו.

נתניהו, עם כל המורכבות האישית והפוליטית, איננו חסין מביקורת – אך גם אינו ראוי לרדיפה. והפרקליטות? היא כבר מזמן איבדה את הלגיטימיות שלה כשומרת סף. כמו היועצת המשפטית לממשלה, היא הפכה לשחקן פוליטי מובהק, עם אג'נדה ודחף להקיז מבחינה ציבורית את דמו של ראש הממשלה ולתלות אותו בכיכר העיר.

וזה קורה דווקא כעת, כשהאיש הזה – על כל כובד המשא שהוא נושא – מוביל מאבק ביטחוני, מדיני ותודעתי בקנה מידה היסטורי.

מי שראה את ההתנהלות המדויקת מול איראן, מבין שיש כאן מנהיגות אמיצה. במשך שנים, כשמדינות העולם התנדנדו בין פייסנות לעיוורון אסטרטגי, נתניהו עמד כחומה בצורה בין העולם החופשי לבין משטר רדיקלי שאיים – ועדיין מאיים – על קיומה של מדינת ישראל. הפעולה הפנומנלית באיראן נבעה מתוך חזון אסטרטגי מפוכח, נחוש ועקבי, שנועד לשמור על עתידו של העם היהודי.

וגם בעזה – החיסולים הממוקדים של בכירי הטרור, בהם סינוואר, דף והנייה, לצד בלימת לחצים בינלאומיים, מצביעים על הנהגה נחושה עם חזון ודרך. נתניהו שינה את כללי המשחק במזרח התיכון, וכעת נותר רק להשלים את המשימה עם עסקת החטופים המורכבת שבדרך.

לכן נשאלת השאלה – האם מערכת המשפט יכולה להרשות לעצמה להתנהל כאילו דבר לא קורה מחוץ לכותלי בית המשפט? האם היא יכולה להרשות לעצמה להתעקש על המשך הליכים מפרכים דווקא בעיצומם של אירועים ביטחוניים הרי גורל, גם במחיר של הפקעת היציבות הלאומית?

הפתיחה המביכה של המשפט בטיעון על בובת "באגס באני" היא לא בדיחה – היא תמונת מצב. רדיפה חסרת פרופורציות, שאינה עוסקת עוד בשחיתות, אלא בשאלת עצם הלגיטימיות של נתניהו לכהן כראש ממשלה.

נתניהו אינו מושלם, אבל הוא גם לא אויב הציבור. ויש לנהוג בו לפי מידות ההגינות, המידתיות והרגישות שראויות לכל אזרח במדינה דמוקרטית. וכרגע, כל אלה נעדרות. והיעדרן אינה פגיעה בו בלבד, אלא סכנה מוחשית לנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.

ראש הממשלה ביקש לדחות את מועד הדיונים בשבועיים, בשל אירועים אסטרטגיים משמעותיים – אך הפרקליטות התנגדה, ובית המשפט סירב לדחייה. כאילו מדובר בעוד נאשם מן השורה, ולא באדם שעל כתפיו מונחת האחריות לחיי אומה שלמה.

כל זה כאשר קיימת דרך מכובדת, ראויה, ואף מתבקשת לסיים את ההליך הזה במהירות, באמצעות גישור פלילי או עסקת טיעון, כפי שנעשה לא פעם עם אישי ציבור בעבר. אך נדמה שהמערכת כבר אינה מחפשת פתרון – אלא דם.

צריך לשלוח את הפרקליטות לפירוק והרכבה מחדש. זרעי הדמוקרטיה שבויית הפרוגרס מאבדת את עצמה לדעת. הפרקליטות איננה חזות המוסר בישראל, וגם היא – כמו כל גוף אחר – נושאת עמה את האפשרות להיות מנוכרת, רעת לב וכושלת.

==

הודיה שחר היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה, בעלת תואר ראשון בתקשורת ומדע המדינה, תואר שני בלימודי ביטחון ותואר ראשון נוסף במשפטים.