א. הפער בין תשרי תשפ"ד לסיוון תשפ"ה: שאלה נוקבת

בבואנו לסכם את הישגיה הכבירים של המלחמה באיראן, עולה מאליה השאלה הנוקבת: מה נשתנה? מה בין תשרי תשפ"ד לסיוון תשפ"ה? איך זה שבשמחת תורה דאשתקד, ארגון טרור קטן הצליח להפתיע מדינה שלמה, ועל ידי כמה אופנועים וטרקטורונים חדר לתוך יישוביה ובסיסיה ועשה בהם ככל העולה על רוחו; ופתאום – אותה מדינה מושפלת הופכת למשפלת, קמה ויוצאת למלחמה מול מעצמה אדירה, שגדולה ממנה פי עשר, ועושה בה ככל העולה על רוחה. מה ההבדל? איך ייתכן שאותו מודיעין שכשל מול ארגון טרור קטן ושולי, מתגלה ביכולותיו המופלאות דווקא מול ממלכת הטרור העולמית?

שמעתי לא מעט הסברים לפער המטורף הזה: חילופי שר הביטחון, חילופי הרמטכ"ל, חילופי השלטון מעבר לים; דעת הקהל העולמית השתנתה, ראש הממשלה התעשת, ועוד. לא באתי לחלוק על ההסברים הנ"ל, ונראה שלפחות בחלקם יש יותר מקורטוב של אמת. אבל יש מצבים שאסור להסתפק בתשובות חלקיות. כל מי שטיפה עוסק בחינוך יודע שיש מקרים בהם השאלה יותר חשובה מהתשובה. עצם העמדת הקושיה במלוא חריפותה, מביאה את הנפגש עימה לחשוב טוב ולחפש תשובות חזקות יותר, שלימות יותר, עמוקות יותר.

ב. "כי תצא למלחמה": תובנה מהקוצקר על יוזמה וניצחון

ואחרי שאמרנו את זה, אני רוצה להביא בכל זאת תשובה נוספת לשאלה החשובה הזו, מתוך דברי רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל. מעבר לגאונותו וחריפותו הרבה של הרבי מקוצק, מפורסמת גם יכולתו להשיב על שאלות נוקבות במשפטים בודדים, ולתמצת עניינים ברומו של עולם במילים קצרות וקולעות.

הקוצקר שואל: מדוע במלחמה שמתוארת בפרשת בהעלותך: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם" – כתוב שנדרשים לתקיעה בחצוצרות, לזיכרונות, ולהרבה ישועות, ואילו במלחמה שמתוארת בפרשת כי-תצא: "כי תצא למלחמה על אויביך" – לא מוזכר שצריכים כל מיני אמצעים, אלא פשוט: "וּנְתָנוֹ ה' א-לוקיך בידך…"? עונה הקוצקר: "שם האויב בא על ישראל – אז צריכין לכל אלה, וכאן שישראל יוצאין על האויב – אז נוֹצְחִין בִּפְשִׁיטוּת". זה פשוט מדהים! אם עם ישראל ממתין לאויב שיבוא להילחם בו בארצו – "כי תבואו מלחמה" – צריכים הרבה אמצעים. אבל אם עם ישראל יוצא מעצמו להילחם מול האויב, לפני שהוא יבוא אליו – "כי תצא למלחמה" – "אז – נוצחין בפשיטות". ככה, בפשיטות.

אם נתרגם את דבריו לשנתיים האחרונות, מפליא לראות כמה ההסבר הזה מדויק. יושב לו בעזה, במשך שנים רבות, ארגון טרור רצחני, ומצהיר על כוונותיו ומזימותיו להשמדת ישראל (ח"ו). האויב הקטן (יחסית) הזה – מקבל במתנה שטחים יקרים מהמדינה, בחינם, מתוך מחשבה שבכך תסתיימנה תוכניותיו ותיגנזנה מזימותיו. אבל הוא כמובן לא עוצר, ובאמצעות טיליו ופיגועיו מראה למדינה עד כמה מחשבה זו הייתה דמיונית והרסנית. אבל לדאבון לב, הדיסקט לא מתחלף באופן מהותי. במשך השנים, הארגון הזה מוציא לפעמים את המדינה משלוותה, אבל לא מוציא אותה למלחמה. רק "סבבים", במקרה הטוב. הגישה היא: "יירו – יקבלו על הראש, לא יירו – לא יקבלו". שקט נענה בשקט. עד שלפתע מתברר שהשקט היה שקט דמיוני, והארגון הנתעב הזה בנה תוכנית לכיבוש הדרום, בשקט בשקט.

לעומת זאת, יושב לו באיראן, במשך שנים רבות, אויב נוסף שמצהיר על כוונותיו ומזימותיו להשמדתנו. אבל זהו אויב מסוג אחר לגמרי. מעצמה גרעינית, צבא אדיר, השולח והמפעיל של הארגונים הקטנים. אבל עם ישראל (בראשות מנהיגו) מודע לאויב, עוסק בו, מתריע מפניו, מזהה את יכולותיו וכוונותיו, והעיקר… יוצא להילחם בו! לא ממתין לראות מה יקרה בעוד סבב של שיחות, לא מחכה ל"סבבי טילים", פשוט יוצא למלחמה, בניגוד לכל התחזיות והפרשנויות שזה לא יקרה לעולם. יוצא בפשיטות ונוצח בפשיטות.

ג. הכרת האויב, הכרת העצמי – שורש המהפך

אבל מה השורש? מה גורם למהפך הזה? למה מול החמאס הקטן לא יצאנו למלחמה, ודווקא מול איראן הענקית כן? נראה שהתשובה היא פשוטה: הכרת האויב. אם אתה מזלזל באויב שמולך, בהצהרותיו או ביכולותיו, אם אתה חושב שהוא "רק רוצה עוד כמה שטחים", או שהוא חלש, או "מורתע" – אין לך סיכוי לנצחו. אבל אם אתה מתייחס אליו ברצינות מלאה, אם אתה קולט שהוא מאיים על עצם קיומך, אם אתה מבין שאי אפשר להמתין ולראות אם הוא יממש את תוכניותיו, אלא צריך להשכים להורגו לפני שיבוא להורגך – אתה גובר עליו ומנצח אותו.

הכרת האויב לא אמורה להביא לפחד ממנו. אדרבה, לא פחות מזה עלינו להכיר לעומק גם את עצמנו ואת ערכנו. צריך ללמוד מי זה העם שלנו, לשנן מה מטרתנו פה, לזכור שאנחנו עם כלביא, ולצאת להילחם באויבינו, לפני שהם יבואו ויילחמו בנו.

ד. הכרת הטוב: תודה לחיילים, למנהיגים, וללומדי התורה

ומהכרת האויב, להכרת הטוב: אני חושב שחייבים לומר תודה עצומה: לחיילים – על ההתקפות המזהירות; לראש הממשלה – על ההחלטה האמיצה; למודיעין ולמוסד – על הכרת האויב בצורה מדויקת ומפורטת.

אבל אני חושב שחייבים לומר תודה עצומה גם ללומדי התורה – לכל "מאן דעסקין באורייתא די בכל אתר ואתר" וגם שבכל מגזר ומגזר. כל כך הרבה בוז ועלבון ספגתם לאחרונה, ואף על פי כן – לא זזתם מעמדתכם ומהעמדתכם את המלחמה – "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה" (מכות י.).

נראה לי שהיום, יותר מתמיד, רואים כמה משמעותית היא תרומתכם לניצחון במלחמה, בעמלכם בתורתנו הקדושה – שהיא זו שבונה לנו את הרוח; היא זו שמזכירה ומחדירה לנו מי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל; היא זו שגורמת לנו להכיר את ערך עצמנו ואת כוחנו; והיא זו, להבדיל, שמלמדת אותנו גם מי הם אויבינו ומה הן מטרותיהם.

כשאנחנו מכירים את בוראנו, מכירים את עצמנו, ומכירים את אויבינו – יש לנו רוח וכוח לצאת בגבורה ולנצח. "אלמלא דוד שהיה עוסק בתורה, לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". אשריכם חיילינו, אשריכם לומדי תורתנו, שיתוף הפעולה המדהים ביניכם מנצח את אויבינו, בפשיטות.

=======

הרב אברהם ליפשיץ, ר"מ בישיבת שלום בניך, ירושלים