נפתלי בנט עומד כרגע במבחן איווט ליברמן. בו הוא נבדק, האם הוא יכול להפוך שולחן ולהגיד: "אם לא יתנו לי את הדרישות אותם העמדתי, אני שורף את המועדון!" אבל זה לא רק נפתלי, זאת כל הציונות הדתית שעומדת במבחן הזה. מבחן שנגזר מהמצב הנפשי של המגזר.

מצב נפשי שהליכוד יודע להשתמש בו לצרכיו ברגעים כאלו. כי אף אחד- כולל נציגי הבית היהודי עצמם- לא מאמין כשמישהו שם אומר "האופוזיציה היא גם אופציה", שבאמת הוא מתכוון לכך. מי שנהנה בעיקר לנצל את המצב הזה, אלו הנציגים הדתיים בליכוד דוגמת אלקין וחוטובלי שמכירים היטב את הנקודה הרגישה הזו. וכרגע מאשימים את בנט בהפלת שלטון הימין.

בציונות הדתית לא הופכים שולחן, במקרה הטוב מכים עליו בחוזקה. בציונות הדתית מרגישים אחריות על המדינה, על עם ישראל ולפעמים אפילו על אופן התנהלותה של ההיסטוריה. זו תודעה כזו הנטועה בקרב הציבור. זה היה בכפר מימון שם הציבור החליט שהוא מוותר על ערכיו כי ערך שלמות העם גדול יותר. זה קרה כשהוא העניק מנדטים לליכוד, אותו ליכוד שאכזב אותו מימית ועד גוש קטיף, בבחירות האחרונות.

זה קורה שביישובי יו"ש המוקפאים על ידי נתניהו – ורק סרבנותו של אבו מאזן מציל אותם בינתיים- מצביעים לליכוד בכמויות גדולות. במערכת הבחירות האחרונות ובמערכות בחירות שהיו לפני כן. זה קורה בעצמה בתופעות כמו עתניאל שנלר, אלעזר שטרן ושי פירון.

ילך עד הסוף?

הציונות הדתית משתדלת לא לנהוג כסקטור, גם כשבאופן טבעי כך קורה מדרך הטבע הראשונים שיוצאים לבקר תופעות אלו הם פעמים רבות אנשים מתוך המגזר (אלעזר שטרן את מסלול ההסדר שמואל שטח מנאמני תורה ועבודה בענייני חינוך ועוד דוגמאות למכביר).  לבנט קשה לנהוג כמו ליצמן וגפני, או בדרכו של דרעי שבצד אחד מצביע על דאגה לכל ובצד שני עושה למען הציבור שלו. גם לא כמו כחלון שממוקד רק בעניינים הכלכליים.

אבל דווקא בגלל זה אותו ציבור חש פעם אחר פעם כילד הכאפות של הציבור הישראלי. הוא משולב בכל שדרות החברה, בכל רמות העשייה וההשפעה, אבל בתחום הפוליטי הוא נרמס עד עפר אחרי צרכיו של כל סקטור אחר. זה בעצם סוד כוחו של בנט כשהכריז שהוא לא מתנצל. לזה ציפו עיניהם של בוגרי בני עקיבא. למישהו שיוביל וימנף את ההשפעה ככוח פוליטי יעיל (הגם שרבים מהם נתנו את קולם דווקא לליכוד מכוח אותה תחושת אחריות).

פה נפתלי בנט צריך להכריע האם הוא יכול להשתמש בשיטת המקל בידיעה שהוא מוכן ללכת עד הסוף, או שתחושת האחריות שוב תשחק לידיו של נתניהו. כאן הציונות הדתית תתבשל שוב בשאלה מה עדיף, והאם תחושת האחריות תגבר על הצורך להיות משמעותית יותר במגרש הפוליטי העכשווי. אגב זו אותה תחושה שאפיינה את בגין בסיפור אלטלנה וההדר הבית"רי שליווה אותו בתחנות השונות. שם, רק נזכיר הוא הובל להיות מחוץ לקונצנזוס כשבן גוריון הכריז "בלי חירות ומק"י" ורק שנים אחר כך זכה לעלות לשלטון.

האם הסבלנות משתלמת? האם האחריות יעילה בלי אופציית איום ממשית בכדי ליצור כוח פוליטי משמעותי שישפיע יותר? ביממה הקרובה נדע. לפחות לטווח הקרוב.