לפני ארבע שנים אירע אסון מירון שגבה את חייהם של 45 מתפללים בקבר הרשב"י בהר מירון. התמונות הקשות שזרמו לאורך הלילה מההר, הן התגשמות הסיוט הכי גדול עבור כל המתנדבים והעוסקים בהצלה, שמגיעים לאירועים המוניים.

הצורך לקבל החלטות תחת לחץ, להעניק טיפול בסביבה של אלפי אנשים, לנסות ולתפעל את כל האירוע הזה – גרם לשינוי עצום בכל הקשור להילולה שמתקיימת שנים, ולהבנה על כך שהדברים חייבים להשתנות.

בשיחה עם אבי מרכוס, כיום עוזר מנכ"ל באיחוד הצלה, שתיפקד כמנהל אגף רפואה באותה שנה קשה, חזרנו לאותן התחושות הקשות ולתיאור של דקה אחרי דקה מאותו לילה נוראי.

"במשך עשר שנים רצוף הייתי בכל שנה בל"ג בעומר במירון", פותח אבי. "באותה השנה הגעתי ביום חמישי בשעה 12 בצהריים להר. מתוקף תפקידי כמנהל אגף רפואה של איחוד הצלה, הגעתי בכדי לוודא שכל מערך ההצלה פועל כמו שצריך.

בסביבות השעה 12 בלילה סיימתי את המשמרת שלי והתכוננתי לקראת נסיעה חזרה לבית. התעכבתי עוד קצת, דיברתי עם חברים, עם מי שהחליף אותי במשמרת, כשלפתע אנחנו מקבלים דיווח ראשוני על קריסת מרפסת ליד המרפאה שלנו. שם בעצם היה את האירוע הנוראי".

אבי מתחיל לתאר את הערב הקשה: "אני מגיע למקום וחשכו עיניי, אני רואה עשרות החייאות שמתבצעות במקביל, על שטח מאוד מאוד צפוף. המוזיקה עדיין המשיכה ברקע, כאשר מי שלא באזור, לא מבין בכלל שיש אירוע. דיווחנו כמובן שזה אירוע רב נפגעים, ואז החלו לזרום כוחות רבים למקום. מד"א, משטרה, צבא ואיחוד הצלה.

לקח לנו זמן רב להצליח ולהגיע לכל הפצועים משום שהיה דוחק רב. בשלב מסוים מצליחים להגיע לכך שכל המתפללים עוזבים, ונשארים רק הפצועים והמתים. באותו רגע אנחנו מבקשים שיביאו לנו את כל תיקי ההחייאות וכל ציוד רפואי שנמצא על ההר ובקרבתו.

כשיש אירוע רב נפגעים, שיקול הדעת חייב להיות קר", מוסיף אבי. "מי שמחוסר הכרה, אנחנו לא מבצעים עליו החייאה בכדי לנסות ולהציל את מי שאפשר. אז אתה ניצב בין פצועים רבים ואתה צריך לבחור את מי אתה מנסה להציל. זו דילמה נוראית".

מה עושים בעצם בסיטואציה כזו, מתחילים לקבל החלטות בשטח?

בשלב מסוים אני מבין שאני חייב להתחיל לקבוע מוות", אומר אבי. "עברתי בין המתנדבים ואמרתי להם שאם הם מרגישים שאין טעם לעשות החייאה שיפסיקו, ביצעתי בדיקות בעצמי ובאותו ערב קבעתי מוות על 25-30 מבוגרים, ילדים, משהו לא נורמלי.

כאן בעצם התחלנו להוריד את הגופות לתמונה הנוראית והמוכרת בה רואים עשרות אנשים מכוסים בבד לבן. זה מחזה שלא ייצא לי מהראש בחיים. רבים מהמתנדבים שלנו היו בפוסט טראומה מהאירוע הזה, הזמנו אותם ל-14 מעגלי שיח, לפרוק את מה שהם עברו, להרגיש שהם לא לבד בתוך הסיטואציה הזו".

עלית מאז להר שוב?

"עליתי מאז להר, אבל אף פעם לא בהילולה", משיב אבי. "השנה זו השנה הראשונה בה אני מתכוון לעלות בהילולה. לא אשקר, זה מפחיד ומלחיץ אותי מאוד. אבל אני מקווה ומתפלל שזו תהיה חוויה מתקנת, לראות עשרות אנשים מתפללים, רוקדים שמחים".

מה הולך להיות שונה השנה?

"אני יודע שהשנה ובשנים קודמות ערכו הרבה שינויים בשביל להבטיח שהמקום הזה יהיה בטוח יותר.", משיב אבי. "למטה, מחוץ להר, בנו את מתחם 89 שהוא אמור להבטיח כי רוב ההתכנסות תתבצע שם, וכך לא יהיה עומס על ההר. מדובר באיזור רחב מאוד, גדול ומישור. בלי מדרגות ואזורים מועדים לפורענות.

גם כמות האנשים המצומצמת תורמת לכך כמובן. ההחלטה כי תהיה הגבלה כמה אנשים יהיו בכל רגע נתון בהר, תורמת לעניין הבטיחות".

היית גם באסון ה-7 באוקטובר, איך היה לחוות את זה בתור מישהו שכבר חווה אסון אחד?

"כל הטראומות שלי מתחברות יחד", משיב אבי. "החל ממלחמת לבנון השנייה אז הייתי פרמדיק, דרך אסון מירון ועד ה-7 באוקטובר. לראות אנשים הרוגים, פצועים. בשמחת תורה התחלנו לקבל עשרות דיווחים מאז 6:30 בבוקר, הקמנו מוקד רפואה, אמבולנסים, מתנדבים ומענה טלפוני מסביב לשעון.

ניהלתי את יחידת חוסן, לוודא שיש לנו מספיק אנשים לענות לשיחות ואף לצאת לשטח.  בשעה 13 אני ירדתי לשטח ליד שדרות, שם הקמנו מרפאה עם פרמדיקים ורופאים, משם אנשים יצאו להעניק טיפול, בשעה 16 הזנקנו מסוקים של איחוד הצלה שפינו פצועים לבתי החולים, ובלילה כבר התגייסתי למילואים לארבעה חודשים.

גם אז, ראיתי עשרות פצועים וגופות, מראות קשים מאוד".

אבי מסיים את השיחה בכך שהוא מאחל שכל החטופים יחזרו הביתה, שלא יהיו יותר הרוגים במלחמה ושגם הילות מירון השנה תעבור בשלום בעזרת ה'.