בואו נדבר על גאוגרפיה, ספורט, ובעיקר – על עצמאות. כשאני חושב על גאוגרפיה, אני מודה שרוב הידע שלי מגיע מספורט. אני מכיר ערים נידחות ברחבי העולם רק כי יש להן קבוצת כדורגל או כדורסל! אבל יש פער מעניין בין "גאוגרפיה של ספורט" ל"גאוגרפיה של המציאות".

בוויקיפדיה תמצאו שיש באירופה פחות מ-50 מדינות, אבל באופ"א, איגוד הכדורגל האירופי, יש 55 נבחרות! למה? כי ישראל, למשל, מתחרה באירופה למרות שהיא לא שם גאוגרפית, וגם בבריטניה יש ארבע נבחרות – אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד – למרות שהן חלק ממדינה אחת. השאלה היא: מה נותן לכל אחת מהן את הזכות להיקרא "נבחרת" נפרדת? התשובה טמונה במילה אחת – זהות.

הארלם גלובטרוטרס

וזה בדיוק המסר שלנו לחג העצמאות ה-77 של מדינת ישראל. עצמאות אמיתית היא לא רק שטח או ריבונות. היא קודם כל זהות. בבריטניה, למרות שאין לויילס או סקוטלנד עצמאות מדינית, יש להן זהות ייחודית – שפה, מבטא, תרבות. גם לנו, עם ישראל, יש זהות עמוקה ששמרה עלינו אלפי שנים.

עצמאות: שמם לשונם ומלבושם

כבר במצרים, כפי שמספרת ההגדה, עם ישראל שמר על שלושה דברים: שמם, לשונם ומלבושם. בן גוריון, בתחילת המדינה, הבין את זה היטב.

 

הוא דאג שכל מי שמגיע לארץ יקבל שם עברי, כדי לבנות זהות ישראלית-יהודית מחודשת. פעם שלחנו שירים בעברית לאירוויזיון, כי השפה היא הלב של הזהות. היום, כשאנחנו לפעמים שוכחים את העברית לטובת אנגלית, או כשאנחנו מתביישים במלבוש היהודי – הכיפה, הציצית, התפילין – אנחנו מחלישים את הזהות הזו. אבל דווקא בחג העצמאות אנחנו נזכרים: הזהות שלנו היא הכוח שלנו.

השפה העברית, שפת הקודש, היא לא סתם שפה – היא הקשר שלנו לריבונו של עולם. המלבוש שלנו, כמו התפילין, הוא הסמל של הברית בינינו לבין הקב"ה. והשם העברי שלנו – זה שכל יהודי בגלות שמר לצד השם הלועזי – הוא התעודה שלנו כעם.

אז בחג הזה, בואו נחגוג את העצמאות שלנו בגאווה גדולה. נשמור על הזהות שלנו – השפה, המלבוש, השם – ונזכור שזו העצמאות האמיתית. שנזכה לנצח את כל אויבינו, לשמור על גאווה לאומית, ולהמשיך לבנות את מדינת ישראל כמגדלור של זהות יהודית לעולם כולו. חג עצמאות שמח!