"אם מישהו ישאל אותי מי הרגו הכי הרבה יהודים במלחמה האחרונה – אלו סינוואר וסמוטריץ'".

את המילים הקשות הללו אמר הרה"ג יעקב עדס שליט"א הידוע כתלמיד חכם מופלג הכואב את צער השכינה, כבודה וביזויה של תורה. כידוע הרב עדס חי מתוך מסירות נפש ובצניעות בלתי נתפסת מתוך עמלה של תורה, וללא ספק חרד מביטולה של תורה, וכנראה משם פשר דבריו הקשים על השר בצלאל סמוטריץ', ובפרט בשנה וחצי האחרונות בשל הסערה החברתית ביחס למקומם וחלקם של בני הישיבות בשורות הצבא, שיח שבחלקו לצערנו גלש מהדיון הענייני לאיבה ולרדיפה של ממש, ע"י גורמי קיצון שוליים בחברה.

מאידך שר האוצר של מדינת ישראל מר בצלאל סמוטריץ', חרד לצביונה וביטחונה וערכיותה של החברה הישראלית בדרכו שלו כפי שלמד מרבותיו וספג באטמוספירה הדתית בה גדל וחי, ומתוך אחריות ונאמנות הוא פועל בשליחותו ועשייתו הציבורית עבור מדינת ישראל, אפשר ואף לגיטימי לחלוק ולחשוב אחרת מדרכו אך מכאן ועד השוואתו לרב המרצחים יחיא סינוואר ימ"ש זאת שערורייה שמקומה לא יכירנה בשיח יהודי.

לא אכביר מילים, ופשוט לכל בר דעת כי עצם ההשוואה מעוררת חלחלה, אך התהייה המרכזית במיני סערה שנוצרה כאן, להבנתי מלמדת על משהו רחב יותר, איך הגענו בתוככי הציבוריות הישראלית ובפרט הדתית חרדית לקיטוב כ"כ עמוק בין יהודים בעלי השפעה בחברה, שמן הסתם מבטאים הד ציבורי ובפרט כששני האישים כל אחד בדרכו שלו אוהבים ומסורים לארצם עמם ותורת אלוקיהם?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ארכיון. קרדיט: כיכר השבת

ניתן למנות סיבות רבות לקיטוב שהולך ומעמיק אך אין המקום כאן והמסגרת לדון בכך. אך נדמה לי כי אחת הנקודות המרכזיות שבהן היא, התודעה בה שרויה החברה בה חי הרב עדס, החברה החרדית, ציבור זה טרם השיל עליו את תחושת הרדיפה הגלותית אותה ספג מאות בשנים מרודפיו בארץ גלותו וממשיך לשמר עמדה זאת ביחסו למדינת ישראל כציבור אקס טריטוריאלי הצופה מהצד וכדייר משנה במדינה.

לציבור החרדי, ב"ה, זכויות רבות במדינת ישראל ועיקרן היא בהתמסרותו ללימוד התורה והפיכתה למרכז חייו עבור דורנו והדורות הבאים, אך צחצוחי תחושת הרדיפה הגלותית שמהדהדת בהכרתו טרם הגלידה, ולכן כל אימת שנשמעת או מקודמת עמדה המערערת את לו"ז חייו הוא נתקף באימה ודומה כי היה נתין בארץ זרה המגיב בסערה רבתי כאחרון היהודים הגלותיים החש שהפריץ שוב מחפש את צווארו. כל עוד ציבור יקר זה לא יראה את עצמו כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית בה הוא חי, יחד עם שמירת צביונו הייחודי, ומתוך כך יתייחס אל הדיאלוג ואל השיח והמחלוקות הציבוריות כלגיטימיות – גם כשאלו עוסקת בליבת חייו ומערערות אותן – כשיח לגיטימי מתוך הבנה שאלו הן חבלי קליטה מייסרים אך טבעיים לאומה השבה לארצה לאחר שנות גלות ותלישות ארוכים, וכחברה המסדרת את חייה מחדש קיים אתגר שאינו קל אך הכרחי בבירור ציבורי רחב ונוקב של זהות ודרך.

הרי כל עוד לא יחול שינוי זה בתודעה הציבורית שלו, ממילא כל מי שיעז לערער על דרכו הופך באופן מידי לרודף היהדות והתורה כאחרון האנטישמיים, מעין אפקט רגרסיבי לפוסט טראומה גלותית המגיבה בתוקפנות מול גילויי התנגדות לדרכה.

מאידך לציבור הדתי לאומי קיים אתגר שונה, הנעוץ בהבנת השיח הפנים חרדי והאופן בו הוא מתייחס לקדושת ערכיו שגולת הכותרת שבהן היא עולם התורה, ולכן הניסיון לכפות או לחנך או להשמיץ אותו ואת דרכו יתקלו במלחמת קודש ובהקצנה וישיבו לקדמת הבמה את העמדות הקיצוניות שהיו עד לא מכבר בשולי החברה. כפי שראינו לאחרונה בשיר 'במדינת הכופרים אין אנו מאמינים' שהיה ההמנון הבלתי רשמי של נטורי קרתא והחוגים הקיצוניים, ולאחרונה מושר בחוגי הציבור החרדי המתון שאך לא מזמן ראה בפלגים אלו לא רלוונטיים ומודרים מהמיינסטרים החרדי.

נמצאים אנו בתוככי מציאות ערכית פנים חברתית לא פשוטה ומאתגרת, ולנהל אותה נכון נדרשת תושייה רבה, אך תשתיתה היא ביצירת אמון חברתי שראשיתו ביצירת שפה מאחדת ומחברת ובעיקר רגישה שזורעת אמון בסיסי וראשוני, ובפרט בימים אלו בהם אנו אבלים על מיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלמרות גדולתם ומסירותם לעמם, לפי גרסת התלמוד הבבלי (יבמות סב:) מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה.

האחריות לחוסנה ושלמותה של האומה מתחילה בהדדיות וברגישות הקיימת בין בתי המדרש השונים ובין הקטבים השונים בתוככי החברה הישראלית.