בכל שנה ושנה בערב יום השואה והגבורה, תחושות עצבות וגאווה משתרבבות בגופי, עצבות על מה שהעם שלנו עבר וגאווה על מה שנהיה מאיתנו מאז. אך ביחד עם הזיכרון הכללי והלאומי, אני יודע שיש לי עוד משימה ביום הקשה הזה- לספר את סיפור הנס, סיפור הגבורה של סבי, של אבי, ושל משפחתי. סיפור אחד מיני רבים שמעיד על העמידה בגבורה בכל התלאות והייסורים שעברו על עמנו מאז ועד היום, הנה הוא לפניכם.
סבא שלי אברהם לוקסנברג ז"ל היה בשנות ה-20 לחייו כשפרצה המלחמה, אביו משה נחום, אימו חווה, ואחיו הקטן סשה, זיכרונם לברכה, נספו אבל הוא ואחותו (שהספיקה לברוח מפולין לפני שפרצה המלחמה) הצליחו להינצל. 3 פעמים ראה סבא שלי את המוות מול העיניים, 3 פעמים שסבא שלי כבר חשב שהנה זה מגיע, ובדומה לגורל משפחתו הוא הולך למות. אבל הפתגם הידוע מהמקורות- "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" היה תקף לגביו יותר מכול.
סבי אברהם לוקסנברג זכרונו לברכה
השוחד לקצין הנאצי והבריחה תחת אש
לפני שפרצה המלחמה סבא היה שען וכך לאחר שהוריו נספו בגטו לודז' שבפולין, הגרמנים היו משתמשים בו לתיקוני השעונים שלהם והשאירו אותו בחיים. לאחר מכן הועברו יהודי הגטו למחנה טרבלניקה (חלק מהיהודים הועברו למחנה העבודה וחלק הועברו למחנה ההשמדה). סבא שהיה צעיר וזריז הצליח להתחמק מספר פעמים מהנאצים אך לאחר מספר בריחות הוא החליט לחזור למחנה על מנת למצוא את אחיו הקטן, סשה. סבא חזר מבחירה למחנה העבודה והחל לחפש את אחיו הקטן. לאחר זמן קצר הוא כבר הבין שגם אחיו האהוב נרצח וגמלה החלטה בליבו- "חייב לברוח שוב, חייב להינצל".
סשה, אחיו הקטן של סבי שנספה בשואה (באדיבות המשפחה)
סבא החל בניסיונות הבריחה, הוא זיהה את נקודת התורפה של המחנה- העבודה בטיט, העבודה הזו הייתה נחשבת הכי קשה שיש במחנה, אבל היה לה יתרון אחד- היא הייתה צמודה לחומה עליה סבא חשב שבאפשרותו לטפס. בפחד אבל בנחישות הוא ניגש אל אחד מקציני האס האס והציע לו שוחד: "שים אותי בעבודה בטיט ותקבל בתמורה שעון זהב יוקרתי", את השעון שהכין בעבודתו לפני המלחמה, הצליח סבא לשמור ולהחביא. כמובן שהקצין הנאצי המופתע שחשב שהיהודי איבד את דעתו, הסכים, לקח את השעון היוקרתי והכניס אותו לעבודה הכי קשה במחנה, העבודה בטיט.
סבא החל בעבודת הפרך וחיכה להזדמנות המתאימה. כשזיהה את הרגע הנכון, הוא הסתער אל עבר החומה והחל לטפס בזריזות, הקצינים הנאצים שהבחינו בניסיון ההימלטות פתחו לעברו באש קטלנית, סבא היה שב ומספר שהרגיש עשרות כדורים, שחלפו לידו, הקיפו את גופו וחוררו את החומה עליה טיפס, אבל בדרך נס, אף כדור לא פגע בו וכך הוא הצליח לברוח בעור שיניו ממחנה העבודה הנאצי".
"גם אם חרב חדה": בכרכרה עם קצין נאצי ובשורת ירי
הניסים לא נגמרו: לאחר הבריחה ההירואית, סבא קפץ לתוך כרכרת סוסים איתה חשב שיצליח לברוח בזריזות יתרה ולהתרחק מאזור המחנה הנאצי, לאכזבתו הוא גילה שאת העגלה אליה קפץ, מוביל לא אחר מאשר- קצין אס אס, הפעם הוא חשב שהסיפור באמת נגמר, אבל להפתעתו הקצין היה שיכור ומסריח מוודקה, וכך במחזה סוריאליסטי, במקום להרוג אותו, הנאצי השיכור החל לחבק ולנשק אותו, חייו של סבא ניצלו בפעם השניה. אחרי שהתרחקו מעט מהמחנה, הוא ירד מהכרכרה בריא ושלם.
הורים של סבי אשר נספו בשואה משה נחום ז"ל וחווה (צילום: באדיבות המשפחה)
לאחר תקופה של בריחות והתחמקויות רבות ולקראת סוף המלחמה, סבא נתפס שוב: הגרמנים, בעקבות החשש מהפסד במלחמה, הפסיקו לשלוח למחנות העבודה והחלו לקבץ מספר רב של יהודים והחלו בהוצאות להורג המוניות. סבא שוב ראה את המוות אל מול עיניו ועמד עם קבוצת יהודים המתכוננים למותם בשורת ירי לקראת הוצאה להורג. החיילים הנאצים כבר הכינו את הנשקים ותכננו להתחיל בירי אך תפנית מפתיעה התרחשה, זמן קצר לפני ההוצאה ההמונית להורג, הגיע אחד הקצינים הנאצים והורה לחיילים במקום: "תשחררו חלק מהיהודים, קיבלנו כסף בתמורה לפדייתם".
באותה תקופה פעלו יהודים וחסידי האומות עולם על מנת למנת לפדות ולהציל כמה שיותר יהודים. הם שילמו כסף לקצינים הנאצים בתמורה לשחרורם וכך מכל המוני היהודים שנהרגו באותו מקום, הקצין הנאצי החליט לבחור דווקא את הקבוצה הקטנה של סבא בתור הקבוצה שתיפדה ותינצל בתמורה לכסף שקיבל. סבא ניצל בפעם השלישית. "אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים".
לאחר שנגמרה המלחמה ברח סבא לצרפת, ומצא את אחותו- קרובת המשפחה האחרונה שנשארה לו בעולם, סבא תכנן לעלות לארץ ישראל אבל אז הכיר את סבתא, התחתן איתה ונשאר בצרפת.
מצד ימין: משה נחום לוקסנברג- אבא של סבא (באדיבות המשפחה)
"אני שמח שאתה מגשים את החלום שלי לעלות לארץ ישראל"
אחרי השואה הוא כבר לא הגדיר את עצמו כבן אדם דתי, אבל חינך את ילדיו לציונות ואהבת ישראל, כשאבי זכרונו לברכה, הודיע להוריו על החלטתו לעשות עלייה לארץ ישראל, ניגש אליו סבי בהתרגשות רבה ובמאמץ למנוע מהדמעות לזלוג ואמר לו: "למרות הכאב והצער להיפרד ממך, אני שמח שאתה מגשים את החלום שלי, לעלות לארץ ישראל". אחרי שכל משפחתו נספתה בשואה, אחרי שעמד מול המוות וכנגד כל הסיכויים ניצל, זכה סבי ז"ל להקים משפחה לתפארת ולראות את הבן שלו מקים משפחה בארץ ישראל עליה כל כך חלם.
הניצחון שלו- סבי ז"ל מתמוגג מאושר עם נכדו- אחי הגדול
אומנם את זה הוא לא זכה לראות בחייו אבל הנכדים שלו שירתו כלוחמים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל ודאגו שהמציאות הזאת לא תחזור על עצמה לעולם. בתחילה היה קשה לסבא לספר על הכול, אבל אחרי בקשות של אבא שלי ז"ל, הוא שיתף כי הבין את החשיבות בהפצת הסיפור לדורות הבאים. אבי היה מספר לנו את הסיפור ששיתפתי כאן בכל שנה, כי היה חשוב לו שכולם יידעו ושלעולם לא ישכחו. לפני כ-3 שנים גם אבא הלך לעולמו והצטרף לסבא בגן עדן, אבל אנחנו נמשיך לספר את סיפור הנס, נמשיך לשתף את סיפור הניצחון.
"הנקמה בנאצים": המילים של אבא שקיבלו משמעות נוספת בלחימה בעזה
במהלך שירות הסדיר שלי, אמרתי בטקס הזיכרון בצבא, את תפילת יזכור, סיפרתי על כך לאבא שהתרגש מאד ואמר לי שבשבילו ובשביל הסבים שלו, זה שהצאצא שלהם אומר את תפילת יזכור עם מדים של צה"ל, זה הנקמה הכי גדולה על גרמניה הנאצית ושהוא בטוח שהסבים והסבתות שלי גאים שהצאצא שלהם מגן על מדינת ישראל.
אמירת יזכור שלי במהלך השירות (ללא קרדיט)
את יום השואה בשנה שעברה ציינתי שוב על מדים והפעם בשירות מילואים. הייתי לקראת כניסה ללחימה ברפיח ונזכרתי במילים הללו של אבא על ה-'נקמה בנאצים' והם פתאום קיבלו משמעות נוספת, דווקא אחרי שעמנו עבר שוב טרגדיה כל כך קשה בשבעה באוקטובר. אך הפעם, אנחנו לא בורחים, הפעם אנחנו לא צריכים לשחד את הקצין הנאצי או להזדקק לחסדים של אנשים זרים.
הפעם אני וחבריי ביחד עם כל הצבא האדיר הזה מחזירים מלחמה ומגנים על עמנו ועל משפחותינו, הפעם אנחנו רודפים אחרי הנאצים החדשים עד לבתיהם ומראים במעשים שלעולם לא עוד. לצד הכאב הגדול, הגבורה שוב פועמת, מטרבלניקה ועד לעזה הרוח היהודית לעולם לא נשברת. את הסיפור הזה נמשיך לספר לנצח.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
