"לא ניתן להן", כתב הרב פנדל. "אנחנו", לא ניתן "להן", לאותן "נשות מילואים", להכתיב מדיניות, להכתיב לעולם התורה את הקצב והמינון.

אני קוראת את הדברים, מסתכלת ימינה ושמאלה, מנסה להבין, מי זה "להן"? מי היא הקבוצה הזו, שהרב פנדל מוציא מהכלל. הרב פנדל, שאומר בדברים שלו שהאויב מסתכל ושחשוב להיות מאוחדים וחזקים, כנראה לא חושב שאותן נשים צריכות להיות חלק מההסכמות האלה.

אז בואו נפרק ביחד רגע את הביטוי הזה "נשות המילואים", ובמיוחד הקבוצה שאני חלק ממנה – "שותפות לשירות", נשים דתיות, אמהות ונשים של חיילים קבע סדר ומילואים – הקוראות לשירות בצה"ל.

קודם כל, נשות המילואים הן גם נשות עולם התורה. אלה הנשים הצעירות שיצאו לדייטים ואז התחתנו בהתרגשות גדולה עם בחור שעדיין בשירות הצבאי שלו, או שנמצא בישיבה לפני או אחרי השירות הצבאי. אלה הנשים שלמדו לתואר או להכשרה מקצועית, ואז קיימו את הבית כלכלית בזמן שהאיש שלהן לומד תורה ואז יוצא להכשרה המקצועית שלו כשכבר יש (ברוך ה'! זכינו לברכה ולשפע גדולים), ילד או שניים או שלושה.

אלה הנשים שארגנו את הילדים בבוקר בזמן שאבא שלהם מתפלל שחרית במניין, וארגנו אותם בערב בזמן שאבא מתפלל מנחה וערבית במניין, ונשאר לשיעור בין לבין. אלה הנשים שמגדלות את תלמידי ותלמידות החכמים של הדורות הבאים, ששוקדות עם ילדיהן על לימוד תורה ונביאים, על תפילה וברכות, על מצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

בלי נשות ישראל, אין לתורת ישראל קיום. ומהיכרותי עם הרב פנדל, ועם ישיבת שדרות, אני בטוחה שעם זה הוא מסכים. נשות ישראל הן חלק מעולם התורה – חלקן זוכות ללמוד וללמד בעצמן, ואחרות לוקחות את חלקן בעולם התורה באמצעות התמיכה והתפקיד המשפחתי שלהן.

בלי נשות ישראל, גם לצבא ההגנה לישראל אין קיום. גם כאן, חלק מהנשים לוקחות חלק פעיל במלחמה, בחזית ובעורף. רוב נשות הציבור הדתי אינן חלק מחיל המילואים, אלא נמצאות בעמדת ההגנה וההחזקה של העורף, והן מגדלות ומחזיקות בתים שאין בהם אבא במשך תקופות ארוכות. הנשים האלה מנהלות בית לבד-  הן מטפלות בילדים, הן מעבירות את האוטו טסט, הן יולדות לבד, הן חוגגות בר מצווה לילדים לבד, מכניסות שבתות וחגים לבד, לומדות עם הבן הגדול למבחן בגמרא לבד.

הן מתמודדות עם כל האתגרים שעוברים על ילדים בתקופה הזו, הן משלמות מחירים מקצועיים וכלכליים במקום עבודתן. ואת כל זה הן עושות במסירות ומתוך תחושת אחריות ושליחות, מתוך ידיעה שבלי ההקרבה שלהן, אין קיום למדינת ישראל. הניסים הגדולים שחווינו, התבוסה של חמאס וחיזבאללה, קרו בזכות השליחים של הקב"ה בעולם, החיילים שנלחמו בחזית, והנשים שלהן ששלחו אותם לחזית בתמיכה ובהחזקה של כל מה שהם השאירו מאחור.

בחודשים האחרונים המחירים הפכו להיות קשים מנשוא. כולנו רואות משפחות שמתפרקות ממש – איש ואישה ששכינה הייתה ביניהם, ועכשיו הם מתגרשים, כי המשא היה כבד מדי. משפחות אחרות נפגעות כלכלית ורגשית, ולא מצליחות להשתקם בין הסבבים. ומהצד השני, מפקדים שמקבלים משימות לחודשים הקרובים, ונדרשים להמשיך להגן על מדינת ישראל, מגלים שאין להם את כוח האדם הדרוש לכך. כוח האדם נפצע ומשתקם, או נמצא בפוסט טראומה, או מתקשר למפקד בקול רועד ואומר "אם אני אלך שוב, הבית שלי מתפרק".

זה המצב הנתון, זה המצב שפורום נשות המילואים ושותפות לשירות מתמודד איתו ומנסה לשנות. לא מנסה להכתיב, לא מנסה לפלג, אלא מנסה להציל ולשמור. מכאן הדיון צריך להתחיל – איך מוודאים שיש למדינה מספיק כוחות שישמרו על הגבולות שלה, שיגנו על האזרחים שלה, מבלי לפרק ולפורר עשרות אלפי משפחות שנושאות בנטל לבד, יותר מדי זמן. איך מייצרים מנגנון אפקטיבי, שיבטיח לצבא עכשיו – לא בעוד חמש שנים, לא בעצלתיים, לא ב"קמעא קמעא", לא רק מהשוליים – את כוח האדם הדרוש.

בתוך הצורך הזה, אפשר וחשוב לראות איך שומרים על עולם התורה המשגשג בכל המגזרים, אבל עולם התורה הזה לא יכול לשגשג על ההריסות – כן, ההריסות – של עולם המשפחה של משפחות המשרתים.

והוצאה של נשות המילואים מהשיח, מהיחד, מהאחדות שהרב מבקש, היא שגיאה בהערכת המצב. שלך ושלהם, התורה של התלמידים עכשיו ושל עתיד עולם התורה – שלהן הוא.

=======

בת-ציון בן-דוד גרסטמן, פעילה של "שותפות לשירות", נשואה לאיש שעשה 345 ימי מילואים מתחילת המלחמה.