אביתר בנאי ממגנט את הקהל במופע שכולו ענווה

כשאביתר בנאי עולה להדרן שני, הוא אומר: "זה בשביל החברים הקרובים. במיוחד למי שנשאר אחרי כולם." הוא חוזר על זה פעם או שתיים, אפילו שהאולם במועדון המעבדה מלא עדיין עד אפס מקום, כי הוא יודע שבעצם כולם מרגישים עכשיו החברים הקרובים.

כי כשאביתר לא שומע מה אמרת מהקהל, הוא שואל "מה, אחי?" וכשמישהי ממשיכה הוא מוסיף "מה, אחותי?". כשמישהו שורק לו בסוף שיר הוא מחייך אליו, וכשאחרת אומרת לו תודה בסוף ביצוע מהמם של "עד מחר" הוא מישיר עיניים מודות בעצמו.

מאיפה זה בא, הענווה הזאת, אני לא יודעת. אם הייתי יודעת הייתי עושה את כל המסע בעצמי כדי לרכוש אותה. ויש כאן מסע. והמסע מפורט, ולא מסתיר שום קושי. ולא שוכח שום פרט ושום כאב על אם הדרך: איך שהכל התחיל עם ידיעה שיש סיכוי להינצל (עם הוספה לטובת האשה והילדים בסוף), הרגעים של המלחמה במגנט הייצר ("לילה כיום יאיר") והאור אחרי המפץ הגדול, כשהכל נשבר ולא רק הלב, כמו ב"פקק תנועה" המקורי.

אז נכון שדיבור אודות הנשמה האינסופית ("מתנות") משפט שלישי מתחילת ההופעה יכול אולי להִשמַע קצת עמוק, אבל כשאדם יושב מולך ופורט שיר אהבה לתורה הקדושה ("אורייתא"), איך  אפשר שלא לרצות גם לדבוק בו יתברך? ותאמינו או לא, זה עובד. לא עקבתי אחרי האנשים הביתה (בפעם הבאה בלי נדר…), אבל הסתכלתי באולם וכולם היו מרותקים. חלקם עוצמים עיניים, מכונסים. מכושפים.

ולא סתם אני משתמשת במילה מכושפים. החל מהשיר הרביעי מצטרף לבמה אורח מיוחד, זהר פרסקו. פרקשניסט על טבעי ממש (ספרתי, יש לו לפחות 30 אצבעות בכל יד!) שמשתמש בכל כלי שניתן להקיש עליו בכדי לכשף את אוזנך: שלושה סוגי תופים, 6 גדלים של מצילות ותיבת נגינה, אינספור סוגים של מקלות תיפוף ושרשרות של צדפים וקונכיות.

כשזהר שר "ותיקח מרים הנביאה…את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים" הוא זוכה לתשואות רמות מהקהל. כשהוא משתמש בכל הגיוון האינסופי הזה כליווי הוא הופך כל שיר שהכרת בעל פה לחוף ים רחוק, למערה של אלדין המוצפת באוצרות צלילים קסומים ובלתי ידועים.

מי שרוצה עוד מהלא ידוע ישמח לשמוע כי בסבב הזה יש חמישה שירים חדשים, מרגשים בכנותם ועדינותם. "זה ממש בחיתוליו", מקדים אביתר ושר על הילדים ועל הדאגה כל פעם שהם יוצאים מהבית ("כמו אמא של כפה אדומה שיושבת וקוראת תהלים כשבתה יוצאת אל היער").

שיר אחר, "תל אביב", מדבר על המקום שבו עומד בעל תשובה. עדיין לא בטוח שהשם סולח ("כי הזאב בכלל לא ידע שאסור לטרוף ילדות וסבתות, הרי כולם עושים את זה") וחושב שהתהליך היה אולי מהיר או פתאומי. הוספת ההבטחה שנתנה רות ע"ה לנעמי ("באשר.. ואלוקייך אלוקיי"), מעצימה את הלחן לשיאים חדשים ששמורים רק לתורה הקדושה (טוב, נו – לנ"ך..). שום דבר לא נשכח, כבר אמרנו?

שום דבר ואף אחד. לא האגו (שיר חדש שמדבר על זה בדיוק) או הטלויזיה שמרעילה את ילדינו ("אמביציה"), לא הפה-פום-פדה של אריאל זילבר ("ואיך שלא" – "אחד השירים היפים שנכתבו"), לא הייאוש, לא הבשר ולא הגאווה ("תחרות כלבים").

 לא האשה ("את שקט") ולא הקהל ("מחיאות כפיים"), לא האח מאיר, שלו הוא מפרגן כבר בסימבול של השיר הראשון בדמות "השמש עוזבת" ועוד יותר כשהוא שולף את דניאל זמיר מהקהל לתת ביצוע סקסופוני מרעיד מיתרים ל"אצלך בעולם" ולא האבא, אפילו שהניגון השתנה לחסידי ("כוכבי בוקר").

וזה הָ-יופי באביתר בנאי, שהוא לרגע לא שוכח את אבא. ומילא זה, אלא שהוא מזכיר את אבא לכולנו. ("אבא"). אשריך.

 ==

אביתר בנאי, המעבדה, ט' בכסלו.