אחת ולתמיד: האם ניצחנו או הפסדנו בעזה?
המלחמה הזו לא הייתה לשווא גם אם היא לא הסתיימה בניצחון. היא הסבה נזק גדול מאד לאויבנו ויחד עם זאת היא לימדה אותנו אילו כוחות אדירים יש בנו

לצערנו הרב, ממשלת ישראל חתמה הסכם נורא עם השטן מעזה ועם הנאצים מהחמאס. למעלה משנה צה"ל מכריע ומנצח בכל מקום ובכל קרב מול החמאס, אך העסקה הזו היא עסקה של מפסידים ולא של מנצחים. עסקה שבה ישראל נותנת, מוותרת ומתקפלת ואילו החמאס מקבל ומקבל ומקבל.
לפי הפרטים המתפרסמים כעת, המצב נורא. מצד אחד, העסקה לא כוללת את כלל החטופים והיא כרוכה בסלקציה בין יהודי ליהודי, וגם יש בה נטישה של חיילים שמסרו נפשם להגן על המדינה והיא מצידה משאירה אותם מאחור, מצד שני, למעלה מאלף מחבלים ישוחררו, צה"ל יסוג ממקומות משמעותיים ובעצם חמאס יחזור לשלוט בעזה.
לאחר השבעה באוקטובר כולנו זעקנו שלא יכול להיות שאירוע כזה יקרה, וחייבים, אבל חייבים לחסל את החמאס ולא לתת לו שוב לשלוט בעזה. אבל כעת, לאחר שנה וקצת, נכנענו. נחלשנו. איבדנו את הסבלנות. איבדנו את צדקת הדרך ובעיקר את היכולת להסתכל קדימה מעבר לכאן ועכשיו.
כאשר שוחרר גלעד שליט המדינה התמלאה בקולות שמחה וצהלה. אבל לאחר זמן, קולות אלו התהפכו לקולות של בכי ונהי על מאות יהודים שנרצחו ומאות חיילים שנפלו, על ידי משוחררי העסקה הזו. שחרור אדם אחד במחיר חייהם של מאות נרצחים הוא מעשה לא הגיוני ולא מוסרי. רק מי שמאבד את החשבון ואת הזכרון יכול להסכים עם זה. זה נכון שצריך לשחרר חטופים בכל מחיר – אבל בכל מחיר שהאויב משלם ולא אנחנו.
בחודשיים הקרובים נשמע שוב קולות של צהלה ושמחה לרגל חזרתם של חטופים. אבל אנחנו כבר מלומדי ניסיון. קולות אלו ייהפכו בשנים הקרובות לקולות של בכי וצער על מאות ואלפי יהודים שישחטו, ירצחו, יאנסו וישרפו – במחנות ההשמדה שהנאצים יחזרו לבנות בעזה. הרי משאית הבטון הראשונה שתיכנס לעזה תשמש לבניית מנהרות טרור לא לבניית בתי מגורים.
מדינת ישראל הפקירה בעסקה זו את חייהם של אלפי חיילים שיצטרכו לשוב ולהילחם מול ארגון שיתחמש ויתאושש מחדש, היא הפקירה את חייהם של כלל תושבי עוטף עזה שיאלצו לחיות בשכנות עם נאצים שינסו לחזור ולטבוח בהם, והיא הפקירה גם את תושבי יהודה ושומרון ויישובי קו התפר כי כעת גם הנאצים מיהודה ושומרון יקבלו יותר מוטיבציה לפגוע בנו.
כאשר ישראל כן מכריעה את החמאס – זה מרתיע את כל ארגוני הטרור ואת התנועות האסלאמיות הרוצות להשמידנו משום שהם פוחדים מאיתנו כאשר אנחנו חזקים. אבל כאשר חיות הטרף מריחות חולשה – הן מיד חוזרות לטרוף. העסקה הזו תביא איתה תנופה אדירה לטרור מכל החזיתות כי היא הוכיחה שישראל, המעצמה הגדולה, לא יודעת להלחם בטרור, ואין לה את הסבלנות להכריע את אויביה. מספיק לחטוף כמה אזרחים ומדינת ישראל יורדת על הברכיים.
גם אם אין בכוחנו לעצור את העסקה ואת הכניעה, לפחות נתריע ונמחה. בטח שלא נחזור להאמין לכל הבטחות "המומחים" לבטחון שיאמרו לנו שהפעם נשמור על הגבולות כמו שצריך, הפעם צה"ל ידע להתמודד עם המצב ואם העזתים רק יעזו לשלוח עוד פגז אחד אנחנו נכה בהם בעוצמה. זה לא יקרה כמו שמעולם זה לא קרה. כניעה היא כניעה. חולשה היא חולשה.
אז מה עושים? איך אפשר שלא להתייאש? ראשית, התסכול והכאב מובן. שוב ושוב בתקשורת הישראלית בזים ומזלזלים בכל המתנחלים או הדתיים או הרבנים שמתריעים על הסכנה ולא מוכנים להסתנוור מהבטחות השקר, ללכת אחר דמיונות כוזבים, ולתת לרגש העכשווי לנהל להם את הדעת. שוב ממאנים להקשיב לאלו שהוכיחו פעם אחר פעם שהם צודקים.
שנית, אנו כעת בזמן משבר לאומי. זה לא זמן להאשמות הדדיות. כולנו יחד נשלם את המחיר הכואב של העסקה הזו, בדיוק כמו שכולנו שילמנו את מחיר הטבח של שמחת תורה. הנאצים מעזה ומיו"ש מעולם לא הבחינו בין יהודי כזה לאחר. את כולנו הם רוצים להשמיד.
גם החולשה היא לאומית כי כל ישראל ערבים זה לזה. נכון שאפשר להצביע על אנשים וגופים שלקחו לעצמם משימה להחליש את רוח העם בשנה האחרונה, אבל הם לא היו מצליחים לולי שבאמת הייתה חולשה בהנהגה וגם באומה כולה. אפילו בקרב אנשי הציונות הדתית אנו שומעים קולות של חולשה ובלבול.
תפקידם של אנשי רוח ואמונה, ושל גיבורים לאומיים בעת הזו – הוא לרומם את רוח העם מכאן והלאה. אנחנו צריכים כבר מעתה להערך למלחמה הבאה ולבוא אליה יותר מוכנים. לא רק מבחינה צבאית אלא בעיקר מבחינה תודעתית. כבר ממחר צריך לפעול בכל הדרכים: להעצים את הזהות היהודית במדינה, לחזק את הקשרים שבין הציונות ליהדות, לברר לעצמנו את מעלתו של עם ישראל ותפקידו, וכיתרון האור מהחושך, ללמוד היטב את הלך רוחם של אויבנו המרים (למשל להכניס בתור לימודי חובה בבתי הספר את הספר 'חזון ופגיון' של ד"ר מיכאל בן ארי, שמסביר מה באמת חושבים חיות הטרף מסביבנו).
נחמו נחמו עמי, ציווה הקב"ה את גדולי ישראל לאורך הדורות. לנחם את העם הכוונה לרומם אותו לגובה שהוא צריך לחיות בו. המלחמה הזו לא הייתה לשווא גם אם היא לא הסתיימה בניצחון. היא הסבה נזק גדול מאד לאויבנו ויחד עם זאת היא לימדה אותנו אילו כוחות אדירים יש בנו. כוחות שבעתיד יתפרצו ביתר שאת ויחזיקו מעמד לאורך הרבה יותר זמן. המלחמה גם לימדה אותנו עד כמה הרוח היא קריטית בעת מלחמה לא פחות מהכוח הצבאי. לסיום, איננו יודעים חשבונו של מקום אך אנו מאמינים שהקב"ה לא יטוש אותנו ולא יעזבנו בזמן גאולתנו. תהליך הגאולה מתקדם כל הזמן, גם דרך משברים, ירידות וחולשות. שנזכה שבמהרה ימי האבל הכניעה והחולשה יהפכו לנו לימי ששון, שמחה וגבורה.
=======
הרב איתן קופמן הוא חבר ארגון תודעת זהות
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו