שחרור המחבלים בעסקת החטופים חשף עוול מקומם של מערכת המשפט הצבאית והישראלית.
בליל שבת אישרה הממשלה את שחרורם של מאות מחבלים, מהם רוצחים עם דם על הידיים. לפי החלטת הממשלה המחבלים משוחררים בתוך 24 שעות, בהם למשפחות הנרצחים ניתן להגיש בג"צ נגד ההחלטה.
אם בעבר בג"צ היה דן בהרכב של שלושה שופטים בעתירות נגד שחרור המחבלים, הרי שמאז העסקה הקודמת, ההליך הוא רק למראית עין. בעסקה הראשונה ניתנו 19 שעות כדי להגיש את העתירות והן נדחו על הסף, ואילו הפעם בית המשפט נתן ארכה למדינה להגיב עד למוצאי שבת בשעה 22:00 ולבסוף הוציא החלטה בלי לקיים אפילו דיון ודחה את העתירות, בנימוק שמדובר בהחלטה מדינית ולא משפטית.
ההסבר המלומד, מוזר בהתחשב בעובדה שבג"צ דן בעתירות נגד הכנסת סיוע לרצועה, בנהלים ביטחוניים ומדיניים על ימין ועל שמאל, ורק כשמדובר בשחרור מחבלים מהכלא הוא פתאום נצמד לחוק היבש.
אבל מילא, הזירוז והיעילות המשפטית מפעימים לאור העובדה שכשמדובר בהריסת בית מחבל, לוקח למערכת חצי שנה עד שהיא בכלל מודיעה על הריסת הבית. למשפחת המחבל ניתנת אפשרות להגיש ערעור על ההחלטה לצה"ל ואז אפשרות לעתור לבג"צ ובסך הכל כל התהליך לוקח בממוצע שנה עד שהורסים את בית המחבל בפועל. ונזכיר כי ההריסה היא צעד הרתעתי, שנתון לסמכותו של הדרג הביטחוני או המדיני.
דובר צה"ל: נפעל לקצר את ההליכים
וכאן הבן שואל, מדוע למערכת הביטחון לוקח חצי שנה, ואפילו לעיתים שנה עד שהורסים את בית המחבל כשלמשפחתו יש שהות לפנות את החפצים מתוך הבית ולעבור בנחת לדירה אחרת, ואילו לשחרר אותו לחופשי זה לוקח פחות מיממה בלי דיון ממשי בבג"צ? ועוד יותר מזה כשבית מחבל הוא רכוש – אותו ניתן להחזיר, בעוד המחבל עצמו שישתחרר, לא ניתן להחזיר לכלא.
שאלנו את דובר צה"ל על העוול הזה? תשובה לא בדיוק קיבלנו.
"צה"ל ביחד עם שב"כ וביחד עם כל המשפחות הנדרשות לפעולות ביטחוניות כאלה ואחרות, אנחנו פועלים לפי הפקודות והכללים ונמשיך לעשות את הכל, גם כדי לקצר את ההליכים".
פרקליטות דפוקים, שנו חוקים לטובת המדינה