בעוד כמה ימים, או שבועות – אם אכן מה שנראה בזמן כתיבת שורות אלו כעסקה מוגמרת ייצא אל הפועל – נתרגש כולנו לקבל את חלקם של החטופים שישובו לישראל. שידורים ישירים ילוו בעיניים דומעות את המראות המרגשים של הבנות והבנים חוזרים הביתה אחרי חמישה עשר חודשי תופת בשבי החמאס.

אלא שלא יחלוף זמן רב עד שניזכר בחטופים שהותרנו שם, בחמאס שמתעצם בחסות הסכם הפסקת האש, ובמחבלים המכוונים שוב את קני רוביהם מצפון הרצועה אל בתי העיר שדרות והעוטף.

ההבדל בין ימין לשמאל הוא תפיסה אמונית

אחרי ניפוי כל הסיסמאות החלולות על שלום וביטחון, ההבדל בין ימין לשמאל איננו תפיסה ביטחונית; אין לו קשר לראיה מדינית, וגם לא לעמדה חברתית. ההבדל האמיתי שעומד בין הימין לשמאל, הוא בראש ובראשונה תפיסה אמונית.

הארץ הזו, "שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ", כמילות שירה האלמותי של תלמה אליגון רוז, היא לא ארץ שהיינו יכולים להיאחז בה על אף מחירי הדמים, אלמלא היתה זו "אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר, אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע".

המשוואה הזו פשוטה. רואים אותה לכל רוחב ההנהגה, באופן מובהק: ככל שהקשר היהודי משמעותי יותר, כך הקשר לארץ חזק יותר, וכך החוסן מול הטרור גדול יותר. ככל שהערך היהודי רחוק ומחליפים אותו "ערכים" ליברליים ואוניברסליים, כך גדלה החולשה מול אויבנו והנכונות לפשרות מסוכנות, שמביאות איתן מחיר דמים נורא.

אלו שעשו את הסכם אוסלו, לא שגו רק בכך שנתנו אמון ברב המרצחים ערפאת. את אוסלו עשו אנשים שהאמינו שיש זכויות בארץ לעם הפלסטיני, למרות שאין כלל עם כזה וזו המצאה חסרת כל בסיס היסטורי. אלו שחשבו שהארץ הזו לא שייכת רק לנו. ואלו שלא הרגישו מספיק אמונה בצדקת דרכם. כשאינך מאמין, הינך מפחד.

זו לא עסקת חטופים, אלא הסכם כניעה לחמאס

השמאל הישראלי אינו חלוק עימנו רק בשאלה האם יש פרטנר בצד השני. יסוד המחלוקת היא תפיסתו שהאמונה היהודית היא דבר פגאני ומשיחי, ושהתורה היא שריד אנכרוניסטי לעובדי אלילים. והאמת הפשוטה היא שאי אפשר להיאחז בציפורניים בארץ שזכותנו בה מגיעה מכוח הבטחה אלוקית, אם אינך מאמין בבורא.

העסקה שבפתח, שייתכן כי כאשר אתם קוראים טור זה כבר נחתמה, מבטאת חולשת הנהגה שאיננה אמונית. את ההבדל רואים לא רק בין תפיסות המנהיגים, אלא גם בין עמדות משפחות החטופים. מי שמאמין לא מפחד, ומי שמפחד – לא מאמין. זה או "עכשיו!", או "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" – אלו ערכים סותרים, לא עניין טרמינולוגי גרידא.

אילו היו מספרים לנו לפני חמישה עשר חודשים, אחרי אסון ה-7 באוקטובר, כי מדינת ישראל ו"ממשלת הימין", יחתמו על עסקה שמחזירה רק חלק מהחטופים, בתמורה להפסקת המלחמה, לחזרת העזתים לצפון הרצועה, ולשחרור כמות אדירה של מחבלים, היינו בטוחים כי מדובר בהשמצה פרועה.

כשהנשיא ביידן אומר שמטרת ההסכם היא סיום המלחמה, הוא אומר את האמת. רק לנו מנסים לשווק מציאות מהונדסת. כמו שהסכם אוסלו לא היה הסכם שלום אלא הסכם דמים, כמו שהגירוש מעזה לא היה "התנתקות", כך ההסכם כעת איננו עסקת חטופים, אלא הסכם כניעה לחמאס.

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז – זה ברווז", ציטט פעם ביבי בנאומו את הפתגם הידוע. אם זו נסיגה של צה"ל מציר נצרים ומצפון הרצועה בלי להכריע את החמאס, עם הפסקת המלחמה, עם השארת חלק מהחטופים בידי חמאס, אזי מדובר בהרמת דגל לבן בפני הטרור, ולא יעזרו שום להטוטים לשוניים.

==

משה גלסנר הוא יועץ אסטרטגי.